מפגשים מזווית כהה – מפגש שביעי
ביוזמת הקשת הדמוקרטית המזרחית ואסנת טרבלסי, בשיתוף קואליציית נשים לשלום ואתר העוקץ.
בסבוסה – למה די בעצם?
יום שלישי, 13.3, בשעה 21:00 בסינמטק תל אביב (אולם 4)
יוקרן הסרט - עיראקנרול
בימוי: גילי גאון
הפקה: נירה דמתי – "שמים הפקות"
דאוד וסאלח אל-כווייתי, צמד מוזיקאים יהודים, החלו דרכם בשנות השלושים והיו ממייסדיה של המוזיקה העיראקית המודרנית ונחשבים עד היום לגדולי המוזיקאים הערביים. בעיראק ההצלחה האירה להם פנים והם ניגנו בחצר המלך, הקימו את רשות השידור העיראקית והתפרסמו ברחבי עולם המוזיקה הערבית. בשנות החמישים כשעלו לארץ לא היה דורש למוזיקה שלהם, התהילה שלהם אבדה ונדמה היה שהמוזיקה בגדה בהם. הם קיבלו החלטה חד משמעית לא לאפשר לאיש מבני המשפחה להפוך למוזיקאי ולחוות את אותו כאב. על אף האיסור החמור, שני דורות אחרי מות הסב דאוד, נכדו - דודו טסה, מאמני הרוקנ'רול העכשוויים והמובילים בישראל, היחיד מבני המשפחה שהעז והפך למוזיקאי, יוצא למסע מוזיקלי לגילוי שורשיו המשפחתיים. דודו מחליט להוציא אלבום בו הוא לוקח את השירים המקוריים של האחים אל-כוויתי ונותן להם עיבודים מודרניים. בעזרת המוסיקה הוא מנסה לגשר על פערי הזמן, התרבות והכאב המשפחתי .
בתום ההקרנה יתקיים דיון בהנחיית:
מוחמד ג'באלי - מרכז את פרוייקט "יפו- אוטוביוגרפיה של עיר", כותב ודיג'יי באנה לולו
ובהשתתפות:
גילי גאון – בימאית הסרט
אייל ביזאווי- די.ג'יי, חוקר תרבות וקולנוע מצרי, עוסק בקולנוע תיעודי.
אופיר טובול- די.ג'יי ועורך בלוג המוזיקה קפה גיברלטר
---------------------------
עלות כרטיס: 33 ש"ח
יום שני, 12 במרץ 2012
יום ראשון, 5 בפברואר 2012
למען השם, אינני השם (ואולי רק קצת) – אסף תורג'מן
בסה"כ שם משפחה. נוהג שבעולם, באופן לא שיוויוני ומקומם, שהאישה מאמצת את שם המשפחה של הגבר. חשבתם פעם מדוע? למה שריד פטריאכלי שכזה עדיין קיים ולמעט אי אילו בודדות, ועוד יותר בודדים, אין קריאת תיגר על בחירה זו.
אבל לא החזית הפמניסטית טורדת את מנוחתי. קוראים לי אסף תורג'מן ומזה שלוש שנים שאני וזוגתי דשים בשם משפחתי. משפחתי, כי לעת עתה, להוציא מספר חודשים בראשית דרכנו הממוסדת, זוגתי נשארה עם שם משפחתה הקודם. כשלא חשבתי מספיק, נראה היה לי די הגיוני שנאמץ, כפי שרצתה זוגתי ועדיין רוצה, שם משפחה חדש. מה נקרא: 'לעברת'. נכון, יש כאן ויתור מסוים על עבר וכמובן גם על זהות, אבל בתמורה מקבלים פתרון שיוויוני ועל הדרך גם כניסה למועדון ה'שם הישראלי', הלא אשכנזי ולא מזרחי. אבל אז חשבתי, וזה הכה בי: אני, או יותר נכון אנחנו, בורחים. מעשה פחדני הנתלה בק"נ טעמים, שרק לאחר שפורטים אותם אחד לאחד נשארים עם גזענות סדורה או סתם שנאה. בסופו של דבר המוטיבציה לשינוי השם היא לא הרצון להיות 'ישראלים', אלא פשוט לא מזרחיים. כן, זו אמירה מאוד גורפת והיא רלוונטית בעיקר לשמות משפחה מזרחיים, אבל יש לי על מה להיתלות.
חוויותיה של זוגתי, כשחלקה עימי את השם, כשעוד חשבה שהגזענות היא נחלת העבר (ברוח המנטרה: 'זה היה פעם, מספיק עם הבכיינות'), היו בלתי נסבלות. החל מגזענות עדינה הנאמרת בחיוך, כביטוי של מודעות או בושה או שניהם גם יחד, ועד לאמירות בוטות יותר ("גב' תורג'מן - כאן זה לא המקום שלך!"). תוסיפו למרק הגזעני העכור גם את חוויותי האישיות, אותן היא מכירה מגוף ראשון ואת סיפורי על אמירות והתנהגות גזענית של אלו שנקראו המורים שלי בביה"ס היסודי, והנה לכם, או לה, סיבה לזנוח את השם. אני מאוד רוצה לדייק, אז אלו הן מילותיה וטיעונה המרכזי: "מזרחיות היא לא המאבק שלי, אני לא מזרחית, אני ישראלית, אין לי תודעה מזרחית ואני לא רוצה להיאבק בשם המזרחיות; ולו רק בגלל הסיכוי שילדנו יסבלו מאפליה כלשהי, בגלל שם משפחתם".
ובאמת לא חסרות דוגמאות מדוגמאות שונות על אפליה גזענית בחברה הישראלית, על מקומו של שם המשפחה בקביעת הציון והערכת עבודות בבית הספר. כאן המקום אך אין די ממנו כדי לפרטם, וגם די מעצבן אותי לחזור עליהם. אבל, אם נסכם את הגישה, אז היא בעצם הרצון לא רק לשרוד אלא גם ובעיקר להשתלב בחברה. הדברים הזכירו לי חלופת מכתבים אליה הגעתי בעקבות הדיסרטציה שלי, שעוסקת באופן כללי בביקורת על שיח האנטישמיות בישראל. ומה אם לא אנטישמיות, בתפקיד הד.נ.א של הזהות הישראלית, בכדי להתחבר ולקבל לגיטימציה להשמיע את הקול בשיח הציבורי שלנו.
ב1858, פרט אחד מאנשי העסקים של הקהילה היהודית בגרמניה את סיבותיו לרצונו להמיר את דתו. טיעונו המרכזי של אותו אדם מנוסח על ידו כך: "אינני חש שתפקידי הוא להקריב את עצמי. ולשם מה עלי להוריש הקרבה עצמית זו... לילדי". הוא חש ששמו היהודי אינו מאפשר לו להשתלב כראוי בקרב החברה ובקרב אלו עמם הוא נפגש לצורך עסקיו ובזמנו הפנוי. נזכור – הדברים נכתבים בעקבות אי השוויון, האפליה והשנאה כלפי היהודים; מה שיקבל מאוחר יותר, בשלהי אותה מאה, את המונח: אנטישמיות. ואכן טיעון כבד משקל: מדוע עלי להוריש לילדי את מעמסת הקורבן? עבור מה? נציין גם שהמדובר הוא על יהודי שרחוק לא רק מהזרם האורתודוקסי אלא מכל צורה של פולחן. ועוד יותר, המרת הדת הייתה לרוב צעד אשר בעיקרו היה אזרחי, רצון להשתלב בחברה, להמיר את השם היהודי וכד', ולא דתי (אם כי כמובן תהליך ההמרה היה דתי לחלוטין).
על כך השיב לו אברהם גייגר, מאבות התנועה הרפורמית, בזו הלשון:
" אין המדובר בפגיעות אישיות, באפליה חיצונית בקטנות. מעליבה אותך ההכרה שאתה נחשב לנחות ולבלתי ראוי לכבוד אזרחי מלא, שמרחיקים אותך מחוגי האזרחים הגבוהים יותר וזאת ללא הצדקה, ובזה נגרם לך סבל המכאיב ופוגע יותר מכל מקרה אישי, אפילו מוחשי. הנך צודק... אולם האם האמצעי שאתה אוחז בו ושאתה אולי ממליץ עליו בפני המרגישים כמוך, האם זוהי התרופה הנכונה?... הנך רוצה לחסוך מילדיך את הקשיים, את העלבונות והכאב... הנך מבקש לפתוח בפניהם את דרך המלך לחיים, להסיר מכשולים מדרכם... אולם משגה הוא אם תרצה לחסוך מילדיך כל פעילות עצמאית, כל מאמץ שלהם... אין ספק שגם אתה מעריך את עיצוב האופי ואת איתנות הרוח... תסכים איתי שתכונות אלה נותנות לילדים יותר מאשר נותן חוסר הצורך לדאוג לכך שלא ייאלצו להקריב קורבנות. [...] אולם, אם האב מתכחש לאבותיו, מפני שאלה היו מדוכאים... ודי לו ששכנע את מצפונו בכך שהקל עליהם במקצת – במטותא ממך, בכך אתה רוצה לחשל את אופים ולחזק את רגש כבודם?... כלום תיצור בהם תכונות אלה... על ידי כך שתעשה מהם 'בני אדם חדשים'...? לא ולא!... נוריש להם את המאבק ואת הבטחון בנצחון שיבוא – אם רק נהיה ראויים לכך – כי הוא גם נצחון הצדק... וכלום לא מעשה נאה הוא לצאת חוצץ נגד שרידיו של משפט קדום, בלתי צודק ומעליב...?"
טוב, צריך אולי לנקות קצת את פתוס הקדמה של גייגר כדי להופכו לרלוונטי, אבל העיקר נאמר על ידו: האם כדי להשתלב בחברה שסולדת, בגלוי ועוד יותר במחשכים, באופן מתוחכם ומניפולטיבי, מזהות ערבית, אל לי לאמץ שם שיש בו אבק של מזרחיות? כדי להסיר מעל ילדי את מעקשי הקורבנות ולהופכם לאשכנזים, סליחה, לישראלים, עלי להמיר את שמי? ובכלל שאלה חשובה יותר היא כיצד המוכים הפכו למכים, איך קרה שקורבנות הגזענות הפכו לגזענים בעצמם. אבל זה כבר דיון אחר.
מונחת לפתחינו בעיה כפולה. שהרי פעולת המרת השם נועדה להקל על כניסתנו לחברה שיש בה ביטויים של גזענות שבגינם אנחנו ממירים את השם. בעצם אנחנו פועלים בכדי להיות חלק מקולקטיב שהמסד שלו בהקשר הנוכחי, הוא גזענות. אנחנו מבצעים פעולה אקטיבית, שינוי שם, ובמובן זה יש לפעולה אחריות גדולה יותר. ננסח את זה באופן בוטה: אני בוחר להמיר את השם משמע אני בוחר, באופן מודע, לקחת חלק פעיל במעשה הגזענות.
בשנים האחרונות אני מלמד קורס בשם סיפורים פוליטיים. בחוקיות מעניינת, בשונה מסיפורים אחרים שנידונו במהלך הקורס, כשדנו בנושא הגזענות בישראל, הוצף השיעור בסיפוריים אישיים של סטודנטים על מקומו של השם המזרחי בישראל ועל המוטיבציה לשנותו. בדרך כלל אני משתדל לקשור את הסיפורים למצע תיאורטי שנכתב בנושא. את עיקרו, בחלוקה גסה, ניתן לחלק לשתי גישות. האחת, גישת ה'מודה במקצת', מדגישה כי הסלידה מהשם המזרחי, ומתוך כך הרצון לעברת אותו, היא פועל יוצא של הסכסוך היהודי ערבי. למזרחיות, כלומר לערביות, יש יחסי ציבור רעים בשיח היהודי-ישראלי שלא נובעים בעיקרם מגזענות פרופר, אלא הם תגובה מובנת ושולית, שצריך אמנם לשרש אותה, של המלחמה והמאבק בין יהודים וערבים. מכאן, ששם ערבי מעורר חשש ופחד, ולדעתי בעיקר גם סוג של זהות עם ה'אויב'.
אני נוטה שלא לאמץ את הגישה המתחסדת הזו ממספר טעמים. אפרט אחד. חישבו על כך, האם השמות מילר ורוזנברג מעלים בכם איזושהי סלידה או פחד? כנראה שלא. זאת למרות היותם שמות של ארכי-פושעים שיש לזיכרון היהודי חשבון ארוך עימו. ובכל זאת, השמות די נפוצים בישראל. מילר הוא שם משפחתו של מפקד הגסטאפו, ואלפרד רוזנברג היה אחד משריה החשובים של גרמניה הנאצית ומאדריכלי תורת הגזע שלה. אולי אלו דמויות מהעבר, אך בישראל העבר הזה, כמה חבל, עדיין לא היסטוריה; הוא זמן ההווה, שלא לומר הדת העיקרית, על סמליה ופולחניה, של הישראליות.
הגישה השנייה לדעתי מדויקת יותר. מדינת ישראל הוקמה כבית ליהודי אירופה. המזרחיים, כפי שכבר הראו מחקרים בנושא, הם תאונה, אילוץ לא נעים עד מפחיד המאיים על צביונה של המדינה הציונית כמדינה בעלת מטען תרבותי-מערבי. השיח המזרחי מסמל חלופה תרבותית לכינונה של רב-תרבותיות אמיתית ולא מדומה, כדוגמת מצג השווא של 'כור היתוך' או ה'ישראליות'. ביטוי לכך ניתן לראות בדבריו של משה שרת בפנייתו לשר החוץ הסובייטי, אנדריי וישינסקי, בדצמבר 1948, סמוך להקמת המדינה היהודית. משה שרת מנסה לשכנע את וישינסקי בהכרח הציוני להגירתם של יהודי ברה"מ תוך התייחסות ליהודי צפון אפריקה: "ישנם ארצות, וכאן אני מדבר על ארצות של צפון אפריקה, שהיהודים שלהם לא צריכים להגר. זאת לא שאלה של מספר האנשים, אלא איכותם. הדאגה שלנו במדינה הזאת היא להיות חלוצים, ואנחנו זקוקים לאנשים עם יכולת להסתגל... אנחנו לא יכולים לסמוך על היהודים של מרוקו שהם יבנו את המדינה בעצמם, מכיוון שהם לא מוסמכים לעשות את זה... אנחנו צריכים אנשים היכולים לעמוד בפני קשיים כלשהם ויש להם כח סבל. אתה יודע כשזה נוגע לבניית המדינה בהווה, היהודים ממזרח אירופה הם מלח הארץ..." (שגב, 2008: 183). אם כן, כדי לברוח מזהותם של אלו ש'לא צריכים להגר', המרת השם היא אולי הפעולה הראשונה בסדרת הפעולות שבסופם נהפוך ל'מלח הארץ'.
זו גזענות תרבותית, מתוחכמת יותר אשר, כמו שניתן לראות באסופת המאמרים החשובה 'גזענות בישראל', בעריכתם של יוסי יונה ויהודה שנהב, נתפסת כשונה מאחותה, הגזענות הקלאסית, אך פגיעתה חמורה לא פחות ואולי אף יותר (שהרי היא לא נתפסת במרחב הציבורי כגזענות).
לסיכום הדברים חשוב לי להדגיש שעמדתי היא פוליטית ולא מהותנית. בצד הביקורת, החשש שלי הוא מהפיכת השם כלומר הזהות, למהות אשר כמו חור שחור שואבת לתוכה את הכל. גישה שכזו יכולה בקלות להפוך למדכאת ומפלה. השם הוא לא קדוש. עבורי הוא בעיקר פלטפורמה למאבק פוליטי על הרצון לחיות כאן, לחיות בחברה רב-תרבותית שמכירה ומכבדת את פרטיה.
אבל לא החזית הפמניסטית טורדת את מנוחתי. קוראים לי אסף תורג'מן ומזה שלוש שנים שאני וזוגתי דשים בשם משפחתי. משפחתי, כי לעת עתה, להוציא מספר חודשים בראשית דרכנו הממוסדת, זוגתי נשארה עם שם משפחתה הקודם. כשלא חשבתי מספיק, נראה היה לי די הגיוני שנאמץ, כפי שרצתה זוגתי ועדיין רוצה, שם משפחה חדש. מה נקרא: 'לעברת'. נכון, יש כאן ויתור מסוים על עבר וכמובן גם על זהות, אבל בתמורה מקבלים פתרון שיוויוני ועל הדרך גם כניסה למועדון ה'שם הישראלי', הלא אשכנזי ולא מזרחי. אבל אז חשבתי, וזה הכה בי: אני, או יותר נכון אנחנו, בורחים. מעשה פחדני הנתלה בק"נ טעמים, שרק לאחר שפורטים אותם אחד לאחד נשארים עם גזענות סדורה או סתם שנאה. בסופו של דבר המוטיבציה לשינוי השם היא לא הרצון להיות 'ישראלים', אלא פשוט לא מזרחיים. כן, זו אמירה מאוד גורפת והיא רלוונטית בעיקר לשמות משפחה מזרחיים, אבל יש לי על מה להיתלות.
חוויותיה של זוגתי, כשחלקה עימי את השם, כשעוד חשבה שהגזענות היא נחלת העבר (ברוח המנטרה: 'זה היה פעם, מספיק עם הבכיינות'), היו בלתי נסבלות. החל מגזענות עדינה הנאמרת בחיוך, כביטוי של מודעות או בושה או שניהם גם יחד, ועד לאמירות בוטות יותר ("גב' תורג'מן - כאן זה לא המקום שלך!"). תוסיפו למרק הגזעני העכור גם את חוויותי האישיות, אותן היא מכירה מגוף ראשון ואת סיפורי על אמירות והתנהגות גזענית של אלו שנקראו המורים שלי בביה"ס היסודי, והנה לכם, או לה, סיבה לזנוח את השם. אני מאוד רוצה לדייק, אז אלו הן מילותיה וטיעונה המרכזי: "מזרחיות היא לא המאבק שלי, אני לא מזרחית, אני ישראלית, אין לי תודעה מזרחית ואני לא רוצה להיאבק בשם המזרחיות; ולו רק בגלל הסיכוי שילדנו יסבלו מאפליה כלשהי, בגלל שם משפחתם".
ובאמת לא חסרות דוגמאות מדוגמאות שונות על אפליה גזענית בחברה הישראלית, על מקומו של שם המשפחה בקביעת הציון והערכת עבודות בבית הספר. כאן המקום אך אין די ממנו כדי לפרטם, וגם די מעצבן אותי לחזור עליהם. אבל, אם נסכם את הגישה, אז היא בעצם הרצון לא רק לשרוד אלא גם ובעיקר להשתלב בחברה. הדברים הזכירו לי חלופת מכתבים אליה הגעתי בעקבות הדיסרטציה שלי, שעוסקת באופן כללי בביקורת על שיח האנטישמיות בישראל. ומה אם לא אנטישמיות, בתפקיד הד.נ.א של הזהות הישראלית, בכדי להתחבר ולקבל לגיטימציה להשמיע את הקול בשיח הציבורי שלנו.
ב1858, פרט אחד מאנשי העסקים של הקהילה היהודית בגרמניה את סיבותיו לרצונו להמיר את דתו. טיעונו המרכזי של אותו אדם מנוסח על ידו כך: "אינני חש שתפקידי הוא להקריב את עצמי. ולשם מה עלי להוריש הקרבה עצמית זו... לילדי". הוא חש ששמו היהודי אינו מאפשר לו להשתלב כראוי בקרב החברה ובקרב אלו עמם הוא נפגש לצורך עסקיו ובזמנו הפנוי. נזכור – הדברים נכתבים בעקבות אי השוויון, האפליה והשנאה כלפי היהודים; מה שיקבל מאוחר יותר, בשלהי אותה מאה, את המונח: אנטישמיות. ואכן טיעון כבד משקל: מדוע עלי להוריש לילדי את מעמסת הקורבן? עבור מה? נציין גם שהמדובר הוא על יהודי שרחוק לא רק מהזרם האורתודוקסי אלא מכל צורה של פולחן. ועוד יותר, המרת הדת הייתה לרוב צעד אשר בעיקרו היה אזרחי, רצון להשתלב בחברה, להמיר את השם היהודי וכד', ולא דתי (אם כי כמובן תהליך ההמרה היה דתי לחלוטין).
על כך השיב לו אברהם גייגר, מאבות התנועה הרפורמית, בזו הלשון:
" אין המדובר בפגיעות אישיות, באפליה חיצונית בקטנות. מעליבה אותך ההכרה שאתה נחשב לנחות ולבלתי ראוי לכבוד אזרחי מלא, שמרחיקים אותך מחוגי האזרחים הגבוהים יותר וזאת ללא הצדקה, ובזה נגרם לך סבל המכאיב ופוגע יותר מכל מקרה אישי, אפילו מוחשי. הנך צודק... אולם האם האמצעי שאתה אוחז בו ושאתה אולי ממליץ עליו בפני המרגישים כמוך, האם זוהי התרופה הנכונה?... הנך רוצה לחסוך מילדיך את הקשיים, את העלבונות והכאב... הנך מבקש לפתוח בפניהם את דרך המלך לחיים, להסיר מכשולים מדרכם... אולם משגה הוא אם תרצה לחסוך מילדיך כל פעילות עצמאית, כל מאמץ שלהם... אין ספק שגם אתה מעריך את עיצוב האופי ואת איתנות הרוח... תסכים איתי שתכונות אלה נותנות לילדים יותר מאשר נותן חוסר הצורך לדאוג לכך שלא ייאלצו להקריב קורבנות. [...] אולם, אם האב מתכחש לאבותיו, מפני שאלה היו מדוכאים... ודי לו ששכנע את מצפונו בכך שהקל עליהם במקצת – במטותא ממך, בכך אתה רוצה לחשל את אופים ולחזק את רגש כבודם?... כלום תיצור בהם תכונות אלה... על ידי כך שתעשה מהם 'בני אדם חדשים'...? לא ולא!... נוריש להם את המאבק ואת הבטחון בנצחון שיבוא – אם רק נהיה ראויים לכך – כי הוא גם נצחון הצדק... וכלום לא מעשה נאה הוא לצאת חוצץ נגד שרידיו של משפט קדום, בלתי צודק ומעליב...?"
טוב, צריך אולי לנקות קצת את פתוס הקדמה של גייגר כדי להופכו לרלוונטי, אבל העיקר נאמר על ידו: האם כדי להשתלב בחברה שסולדת, בגלוי ועוד יותר במחשכים, באופן מתוחכם ומניפולטיבי, מזהות ערבית, אל לי לאמץ שם שיש בו אבק של מזרחיות? כדי להסיר מעל ילדי את מעקשי הקורבנות ולהופכם לאשכנזים, סליחה, לישראלים, עלי להמיר את שמי? ובכלל שאלה חשובה יותר היא כיצד המוכים הפכו למכים, איך קרה שקורבנות הגזענות הפכו לגזענים בעצמם. אבל זה כבר דיון אחר.
מונחת לפתחינו בעיה כפולה. שהרי פעולת המרת השם נועדה להקל על כניסתנו לחברה שיש בה ביטויים של גזענות שבגינם אנחנו ממירים את השם. בעצם אנחנו פועלים בכדי להיות חלק מקולקטיב שהמסד שלו בהקשר הנוכחי, הוא גזענות. אנחנו מבצעים פעולה אקטיבית, שינוי שם, ובמובן זה יש לפעולה אחריות גדולה יותר. ננסח את זה באופן בוטה: אני בוחר להמיר את השם משמע אני בוחר, באופן מודע, לקחת חלק פעיל במעשה הגזענות.
בשנים האחרונות אני מלמד קורס בשם סיפורים פוליטיים. בחוקיות מעניינת, בשונה מסיפורים אחרים שנידונו במהלך הקורס, כשדנו בנושא הגזענות בישראל, הוצף השיעור בסיפוריים אישיים של סטודנטים על מקומו של השם המזרחי בישראל ועל המוטיבציה לשנותו. בדרך כלל אני משתדל לקשור את הסיפורים למצע תיאורטי שנכתב בנושא. את עיקרו, בחלוקה גסה, ניתן לחלק לשתי גישות. האחת, גישת ה'מודה במקצת', מדגישה כי הסלידה מהשם המזרחי, ומתוך כך הרצון לעברת אותו, היא פועל יוצא של הסכסוך היהודי ערבי. למזרחיות, כלומר לערביות, יש יחסי ציבור רעים בשיח היהודי-ישראלי שלא נובעים בעיקרם מגזענות פרופר, אלא הם תגובה מובנת ושולית, שצריך אמנם לשרש אותה, של המלחמה והמאבק בין יהודים וערבים. מכאן, ששם ערבי מעורר חשש ופחד, ולדעתי בעיקר גם סוג של זהות עם ה'אויב'.
אני נוטה שלא לאמץ את הגישה המתחסדת הזו ממספר טעמים. אפרט אחד. חישבו על כך, האם השמות מילר ורוזנברג מעלים בכם איזושהי סלידה או פחד? כנראה שלא. זאת למרות היותם שמות של ארכי-פושעים שיש לזיכרון היהודי חשבון ארוך עימו. ובכל זאת, השמות די נפוצים בישראל. מילר הוא שם משפחתו של מפקד הגסטאפו, ואלפרד רוזנברג היה אחד משריה החשובים של גרמניה הנאצית ומאדריכלי תורת הגזע שלה. אולי אלו דמויות מהעבר, אך בישראל העבר הזה, כמה חבל, עדיין לא היסטוריה; הוא זמן ההווה, שלא לומר הדת העיקרית, על סמליה ופולחניה, של הישראליות.
הגישה השנייה לדעתי מדויקת יותר. מדינת ישראל הוקמה כבית ליהודי אירופה. המזרחיים, כפי שכבר הראו מחקרים בנושא, הם תאונה, אילוץ לא נעים עד מפחיד המאיים על צביונה של המדינה הציונית כמדינה בעלת מטען תרבותי-מערבי. השיח המזרחי מסמל חלופה תרבותית לכינונה של רב-תרבותיות אמיתית ולא מדומה, כדוגמת מצג השווא של 'כור היתוך' או ה'ישראליות'. ביטוי לכך ניתן לראות בדבריו של משה שרת בפנייתו לשר החוץ הסובייטי, אנדריי וישינסקי, בדצמבר 1948, סמוך להקמת המדינה היהודית. משה שרת מנסה לשכנע את וישינסקי בהכרח הציוני להגירתם של יהודי ברה"מ תוך התייחסות ליהודי צפון אפריקה: "ישנם ארצות, וכאן אני מדבר על ארצות של צפון אפריקה, שהיהודים שלהם לא צריכים להגר. זאת לא שאלה של מספר האנשים, אלא איכותם. הדאגה שלנו במדינה הזאת היא להיות חלוצים, ואנחנו זקוקים לאנשים עם יכולת להסתגל... אנחנו לא יכולים לסמוך על היהודים של מרוקו שהם יבנו את המדינה בעצמם, מכיוון שהם לא מוסמכים לעשות את זה... אנחנו צריכים אנשים היכולים לעמוד בפני קשיים כלשהם ויש להם כח סבל. אתה יודע כשזה נוגע לבניית המדינה בהווה, היהודים ממזרח אירופה הם מלח הארץ..." (שגב, 2008: 183). אם כן, כדי לברוח מזהותם של אלו ש'לא צריכים להגר', המרת השם היא אולי הפעולה הראשונה בסדרת הפעולות שבסופם נהפוך ל'מלח הארץ'.
זו גזענות תרבותית, מתוחכמת יותר אשר, כמו שניתן לראות באסופת המאמרים החשובה 'גזענות בישראל', בעריכתם של יוסי יונה ויהודה שנהב, נתפסת כשונה מאחותה, הגזענות הקלאסית, אך פגיעתה חמורה לא פחות ואולי אף יותר (שהרי היא לא נתפסת במרחב הציבורי כגזענות).
לסיכום הדברים חשוב לי להדגיש שעמדתי היא פוליטית ולא מהותנית. בצד הביקורת, החשש שלי הוא מהפיכת השם כלומר הזהות, למהות אשר כמו חור שחור שואבת לתוכה את הכל. גישה שכזו יכולה בקלות להפוך למדכאת ומפלה. השם הוא לא קדוש. עבורי הוא בעיקר פלטפורמה למאבק פוליטי על הרצון לחיות כאן, לחיות בחברה רב-תרבותית שמכירה ומכבדת את פרטיה.
יום רביעי, 11 בינואר 2012
תמיכה במר שלמה מעוז - על התבטאויותיו האמיצות
12.01.2011
הודעה לעיתונות
בעקבות דבריו של שלמה מעוז היום (יום ד') כי החברה בישראל נשלטת על ידי הגמוניה אשכנזית הן במסדרונות הבנקים והן במסדרונות השלטון -
הקשת הדמוקרטית המזרחית מבקשת לציין כי האבחנות של מר מעוז בנוגע לחברה בישראל הינן נכונות ומדויקות
הקשת הדמוקרטית המזרחית מברכת את שלמה מעוז על האומץ לצאת באמירות ברורות וקשות על החברה בישראל וקוראת למתנגדים האוטומטים להמתין ולנסות ולהקשיב לביקורת הקשה אך מדויקת. כמו כן, הקשת רואה בחומרה את העובדה כי נשואה אקסלנס החליטה לפטר את מר מעוז עקב דבריו. למרות שבמשך שנים נאמרו בישראל דברים גזעניים נגד מזרחים בעקבותיהם לא פוטרו אנשים אלא קודמו והונצחו, ראו לדוגמא את מרכז שיבא שעד היום מתנוסס שמו של אחד האנשים הגזענים שידעה מדינת ישראל. הקשת הדמוקרטית המזרחית שהגישה את בג"צ הקרקעות רואה גם היום את היחס לתושבי כפר שלם, השכונות וערי הפיתוח לעומת היחס לקיבוצים. אנו רואים גם היום כי בתי המשפט הם מרחב אשכנזי סגור וכולנו תקווה שבמקום לפטר את מר מעוז תשכיל החברה הישראלית לפקוח עיניה ולהתנער מהגזענות והאטימות שהפכו לדפוס בה.
לפרטים: הני זובידה – הקשת הדמוקרטית המזרחית: 052-6644322
הודעה לעיתונות
בעקבות דבריו של שלמה מעוז היום (יום ד') כי החברה בישראל נשלטת על ידי הגמוניה אשכנזית הן במסדרונות הבנקים והן במסדרונות השלטון -
הקשת הדמוקרטית המזרחית מבקשת לציין כי האבחנות של מר מעוז בנוגע לחברה בישראל הינן נכונות ומדויקות
הקשת הדמוקרטית המזרחית מברכת את שלמה מעוז על האומץ לצאת באמירות ברורות וקשות על החברה בישראל וקוראת למתנגדים האוטומטים להמתין ולנסות ולהקשיב לביקורת הקשה אך מדויקת. כמו כן, הקשת רואה בחומרה את העובדה כי נשואה אקסלנס החליטה לפטר את מר מעוז עקב דבריו. למרות שבמשך שנים נאמרו בישראל דברים גזעניים נגד מזרחים בעקבותיהם לא פוטרו אנשים אלא קודמו והונצחו, ראו לדוגמא את מרכז שיבא שעד היום מתנוסס שמו של אחד האנשים הגזענים שידעה מדינת ישראל. הקשת הדמוקרטית המזרחית שהגישה את בג"צ הקרקעות רואה גם היום את היחס לתושבי כפר שלם, השכונות וערי הפיתוח לעומת היחס לקיבוצים. אנו רואים גם היום כי בתי המשפט הם מרחב אשכנזי סגור וכולנו תקווה שבמקום לפטר את מר מעוז תשכיל החברה הישראלית לפקוח עיניה ולהתנער מהגזענות והאטימות שהפכו לדפוס בה.
לפרטים: הני זובידה – הקשת הדמוקרטית המזרחית: 052-6644322
יום ראשון, 4 בדצמבר 2011
מפגשים מזווית כהה – מפגש שישי - הסרט "מותרות "
מפגשים מזווית כהה – מפגש שישי
מותרות
יום רביעי, 14.12, בשעה 19:00 בסינמטק תל אביב
הקרנת הסרט: "מותרות"
ישראל 2011
בימאי: דוד אופק
מפיקות: עדנה ואלינור קוברסקי
ביוזמת הקשת הדמוקרטית המזרחית ואסנת טרבלסי, בשיתוף קואליציית נשים לשלום ואתר העוקץ.
דמותו של "מתאם" נעלם, נוסחאות מעורפלות המחשבות "אורך נשימה", מחסנים עמוסי סחורות מרקיבות וחמורים שמתחפשים לזברות -כולם נוטלים חלק בפסיפס המשרטט מציאות הזויה בה רשעות וטיפשות משמשים בערבוביה. באמצעותם לוקח איתו הבמאי דוד אופק את הצופה למסע אל מחוזות האבסורד המכונה "הסגר הישראלי על עזה" ומציג לו את תוצאות החלטת ממשלת ישראל להטיל הגבלות על מעבר סחורות לרצועה. בהסתר, בפגישות להן לא נערכים פרוטוקולים ושלאחריהן לא נמסרים כללים ברורים וגלויים, מרכזת בידה קבוצת ביורוקרטים כוח כמעט בלתי מוגבל, הקובע את מצבו הכלכלי של אחד המקומות העניים בעולם. זהו סיפורן של הסחורות עצמן - קיווי, בשר טרי, צעצועים, נעליים, מחברות, שימורים. סחורות שנקנו, אוחסנו, איבדו תוקף, העלו צחנה ולבסוף הושמדו. מבט אירוני - לעיתים קומי, תמיד טראגי, שמנסה לחשוף את מה שישראל משרטטת בציניות כקו המפריד בין קיום בסיסי למותרות. (54 דקות, עברית)
בתום ההקרנה יתקיים דיון בהשתתפות:
דוד אופק, ערביה מנסור וירמי סלטי
מנחה: אילת מעוז
---------------------------
עלות כרטיס: 33 ש"ח
מותרות
יום רביעי, 14.12, בשעה 19:00 בסינמטק תל אביב
הקרנת הסרט: "מותרות"
ישראל 2011
בימאי: דוד אופק
מפיקות: עדנה ואלינור קוברסקי
ביוזמת הקשת הדמוקרטית המזרחית ואסנת טרבלסי, בשיתוף קואליציית נשים לשלום ואתר העוקץ.
דמותו של "מתאם" נעלם, נוסחאות מעורפלות המחשבות "אורך נשימה", מחסנים עמוסי סחורות מרקיבות וחמורים שמתחפשים לזברות -כולם נוטלים חלק בפסיפס המשרטט מציאות הזויה בה רשעות וטיפשות משמשים בערבוביה. באמצעותם לוקח איתו הבמאי דוד אופק את הצופה למסע אל מחוזות האבסורד המכונה "הסגר הישראלי על עזה" ומציג לו את תוצאות החלטת ממשלת ישראל להטיל הגבלות על מעבר סחורות לרצועה. בהסתר, בפגישות להן לא נערכים פרוטוקולים ושלאחריהן לא נמסרים כללים ברורים וגלויים, מרכזת בידה קבוצת ביורוקרטים כוח כמעט בלתי מוגבל, הקובע את מצבו הכלכלי של אחד המקומות העניים בעולם. זהו סיפורן של הסחורות עצמן - קיווי, בשר טרי, צעצועים, נעליים, מחברות, שימורים. סחורות שנקנו, אוחסנו, איבדו תוקף, העלו צחנה ולבסוף הושמדו. מבט אירוני - לעיתים קומי, תמיד טראגי, שמנסה לחשוף את מה שישראל משרטטת בציניות כקו המפריד בין קיום בסיסי למותרות. (54 דקות, עברית)
בתום ההקרנה יתקיים דיון בהשתתפות:
דוד אופק, ערביה מנסור וירמי סלטי
מנחה: אילת מעוז
---------------------------
עלות כרטיס: 33 ש"ח
יום שישי, 2 בדצמבר 2011
אסיפה כללית הקשת הדמוקרטית המזרחית
ביום ראשון ה-11/12 בשעה 18:00 נקיים את האסיפה הכללית של הקשת הדמוקרטית המזרחית.
באסיפה נציג דוחות וסיכומי שנה נוספים.
פרטים על המיקום יעודכנו בהמשך.
באסיפה נציג דוחות וסיכומי שנה נוספים.
פרטים על המיקום יעודכנו בהמשך.
יום חמישי, 3 בנובמבר 2011
לא לשחק עם לב של גבר – על גבריות מזרחית
מפגשים מזווית כהה – מפגש חמישי
לא לשחק עם לב של גבר – על גבריות מזרחית
יום שלישי, 8.11, בשעה 19:00 בסינמטק תל אביב
הקרנת הסרט: "אסמאר"
ישראל 2009
בימאית: איריס רובין
ביוזמת הקשת הדמוקרטית המזרחית ואסנת טרבלסי, בשיתוף קואליציית נשים לשלום ואתר העוקץ.
"כשאבי רחמים שר לאמי נגה סרנאדות מתחת לחלון, אימא שלה הייתה מגרשת אותו בצעקות ובקללות. אמי שעלתה מפרס ואבי שעלה מעיראק, הכירו בביתה של אימי, בשיכון ג' שבבאר שבע, בשנות השישים. סבי ואבי היו פועלים בחברת 'סולל בונה'. סבי, שריחם על אבי, הזמין אותו לגור בביתם. הוריי התאהבו למורת רוחם של סבי וסבתי. הם טענו שאבי בזבזן וחסר אחריות וניסו להפריד בניהם בכל דרך אפשרית. לאחר ארבע שנים של מלחמת אהבה ומתוך חוסר יכולת להמשיך ולהתנגד, הסכימו ההורים לנישואין. אך עם השנים התנפצה הפנטזיה ברעש גדול על רצפת המציאות. בסרט 'אסמר' (שחרחר) אני מספרת על ההתאהבות הסוערת של הוריי. אני לומדת להכיר אותם מחדש ופוגשת אותם כבני אדם: פגיעים, חולמים, אוהבים." (איריס רובין) (60 דקות, עברית וערבית, תרגום לעברית)
-
בתום ההקרנה יתקיים דיון בהשתתפות:
נטלי ברוך – הקשת הדמוקרטית המזרחית, כותבת עבודת תזה על גברים מזרחים במסלול ללימודי גבריות, התוכנית למגדר אוניברסיטת בר אילן.
איתמר טובי טהרלב - מסלול מחקרי סוציולוגיה אוניברסיטה עברית
איריס רובין - בימאית הסרט
---------------------------
עלות כרטיס: 33 ש"ח
לא לשחק עם לב של גבר – על גבריות מזרחית
יום שלישי, 8.11, בשעה 19:00 בסינמטק תל אביב
הקרנת הסרט: "אסמאר"
ישראל 2009
בימאית: איריס רובין
ביוזמת הקשת הדמוקרטית המזרחית ואסנת טרבלסי, בשיתוף קואליציית נשים לשלום ואתר העוקץ.
"כשאבי רחמים שר לאמי נגה סרנאדות מתחת לחלון, אימא שלה הייתה מגרשת אותו בצעקות ובקללות. אמי שעלתה מפרס ואבי שעלה מעיראק, הכירו בביתה של אימי, בשיכון ג' שבבאר שבע, בשנות השישים. סבי ואבי היו פועלים בחברת 'סולל בונה'. סבי, שריחם על אבי, הזמין אותו לגור בביתם. הוריי התאהבו למורת רוחם של סבי וסבתי. הם טענו שאבי בזבזן וחסר אחריות וניסו להפריד בניהם בכל דרך אפשרית. לאחר ארבע שנים של מלחמת אהבה ומתוך חוסר יכולת להמשיך ולהתנגד, הסכימו ההורים לנישואין. אך עם השנים התנפצה הפנטזיה ברעש גדול על רצפת המציאות. בסרט 'אסמר' (שחרחר) אני מספרת על ההתאהבות הסוערת של הוריי. אני לומדת להכיר אותם מחדש ופוגשת אותם כבני אדם: פגיעים, חולמים, אוהבים." (איריס רובין) (60 דקות, עברית וערבית, תרגום לעברית)
-
בתום ההקרנה יתקיים דיון בהשתתפות:
נטלי ברוך – הקשת הדמוקרטית המזרחית, כותבת עבודת תזה על גברים מזרחים במסלול ללימודי גבריות, התוכנית למגדר אוניברסיטת בר אילן.
איתמר טובי טהרלב - מסלול מחקרי סוציולוגיה אוניברסיטה עברית
איריס רובין - בימאית הסרט
---------------------------
עלות כרטיס: 33 ש"ח
יום חמישי, 22 בספטמבר 2011
קמפיין נגד הסלקציה במועדונים
שלום חברות וחברים,
היום בלילה המטה למאבק בגזענות ,בשיתוף הקשת הדמוקרטית המזרחית ותמורה, יוצאים למועדונים בתל אביב ובחיפה על מנת לחלק זכותונים על איסור אפלייה אסורה, בין היתר נחלק גם בקבוקי מים עם שעליו הסטיקר של הקמפיין: http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4125085,00.html
אנחנו מצרפים למייל את שלושת הנוסחים של הזכותון: בעברית בלשון איש, לשון אישה ובערבית. את הסטיקר שילווה את הקמפיין הן בסטיקר לחלוקה, על בקבוקי המים ועל החולצות שנלבש בעת החלוקה.
כמו כן, הקמנו אתר מיני סייט ועמוד פייסבוק. מוזמנות ומוזמנים להתרשם ולהפיץ !
אתר המיני סייט שלנו:
1.
http://www.fightracism.org/lirkod
2. עמוד הפייסבוק שלנו:
http://www.facebook.com/pages/%D7%AA%D7%A0%D7%95-%D7%9C%D7%A8%D7%A7%D7%95%D7%93-%D7%91%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%94%D7%96%D7%90%D7%AA/150906495004030?ref=ts#!/pages/%D7%AA%D7%A0%D7%95-%D7%9C%D7%A8%D7%A7%D7%95%D7%93-%D7%91%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%94%D7%96%D7%90%D7%AA/150906495004030?sk=info
היום בלילה המטה למאבק בגזענות ,בשיתוף הקשת הדמוקרטית המזרחית ותמורה, יוצאים למועדונים בתל אביב ובחיפה על מנת לחלק זכותונים על איסור אפלייה אסורה, בין היתר נחלק גם בקבוקי מים עם שעליו הסטיקר של הקמפיין: http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4125085,00.html
אנחנו מצרפים למייל את שלושת הנוסחים של הזכותון: בעברית בלשון איש, לשון אישה ובערבית. את הסטיקר שילווה את הקמפיין הן בסטיקר לחלוקה, על בקבוקי המים ועל החולצות שנלבש בעת החלוקה.
כמו כן, הקמנו אתר מיני סייט ועמוד פייסבוק. מוזמנות ומוזמנים להתרשם ולהפיץ !
אתר המיני סייט שלנו:
1.
http://www.fightracism.org/lirkod
2. עמוד הפייסבוק שלנו:
http://www.facebook.com/pages/%D7%AA%D7%A0%D7%95-%D7%9C%D7%A8%D7%A7%D7%95%D7%93-%D7%91%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%94%D7%96%D7%90%D7%AA/150906495004030?ref=ts#!/pages/%D7%AA%D7%A0%D7%95-%D7%9C%D7%A8%D7%A7%D7%95%D7%93-%D7%91%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%94%D7%96%D7%90%D7%AA/150906495004030?sk=info
הירשם ל-
רשומות (Atom)