חברים יקרים

הקשת הדמוקרטית המזרחית הקימה בלוג זה בכוונה להפוך את השיח החברתי לשיח דינמי , חי ובועט. על כן נשמח לתגובות , ביקורות ורעיונות .

קריאה מהנה

יום ראשון, 27 במרץ 2011

הודעה לעיתונות - נגד דיור ציבורי מפלה

הודעה לעיתונות

בעקבות הצהרות ראש הממשלה בנימין נתניהו, שרת הקליטה סופה לנדבר ושר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס, להעביר סיוע בדיור ציבורי לקשישים כאשר "רוב הקשישים שיקבלו פיתרון במסגרת החלטה זו הינם עולים חדשים, המוגדרים כפליטי שואה מהמעגל השני והשלישי" –
הקשת הדמוקרטית המזרחית: האבחנה האתנית והלאומית שממשלת ישראל עושה – מחפירה!

מאות אלפי אזרחים בישראל חיים בתנאי דיור בלתי ראויים וממתינים לשווא שהממשלה תמלא אחר חובתה החוקית והמוסרית כלפיהם ותסייע להם לממש את זכותם לקורת גג. הגדרת המוטבים של הסיוע הממשלתי כ"מעגל שני ושלישי של פליטי שואה" היא דרך צינית למסמס כל ניסיון ליישם את זכות הציבור לדיור, זכות בסיסית שכל יום מתרחקת מקשישים כמו גם צעירים רבים בישראל. הענקת הטבות על בסיס אתני מוצהר נוגדת לא רק את החוק אלא גם את היומרות הבסיסיות ביותר לחברה שוויונית ותקינה, ויש בה משום העמקה נוספת של אפליה ארוכת שנים כנגד הציבור המזרחי בארץ.

הקשת הדמוקרטית המזרחית קוראת לממשלה ליישם מדיניות דיור שווה וראויה לכולם/ן ולא להנדס הצעות פופוליסטיות השמות ללעג את כל נושא הדיור הציבורי והזכות לדיור בכלל. חבל ששוב השר ממפלגת ש"ס נותן יד לאפליה נוספת נגד הקהילות שבחרו בו. הקשת מבטיחה להמשיך ולעקוב אחר פעילותו החברתית של שר השיכון.


לפרטים: אורלי נוי – דוברת הקשת הדמוקרטית המזרחית: 050-8375818

יום ראשון, 20 במרץ 2011

לא חשוב מאיזו עדה: 50 שנות בורקס קולנועי ישראלי

מסאלח שבתי לקזבלן, מפארוק המשוגע לחכם חנוכה, מסלמוניקו לעליזה מזרחי. רוב מוחלט של גיבורי הבורקס הם סטריאוטיפים מהלכים. 20 שנה אחרי מותו של הז'אנר בקולנוע, הם נמצאים בהמוניהם בפריים טיים. רון כחלילי מסכם 50 שנות בורקס ישראלי בסדרה חדשה

http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/222/621.html

מסאלח שבתי לקזבלן, מפארוק המשוגע לחכם חנוכה, מסלמוניקו לעליזה מזרחי. רוב מוחלט של גיבורי הבורקס הם סטריאוטיפים מהלכים. 20 שנה אחרי מותו של הז'אנר בקולנוע, הם נמצאים בהמוניהם בפריים טיים. רון כחלילי מסכם 50 שנות בורקס ישראלי בסדרה חדשה
אלון הדר | 19/3/2011 9:59 תגיות: פורים,סרטי בורקס
"גדלתי על סרטי הבורקס, זה בית הספר שלי. בעיניי זה גאוני. לואי דה פינס" (ציון ברוך מצדיע לדור האבות")
ההצעה של אפרים קישון הייתה מפתה: להפוך מערכון בשם "סעדיה והסעד", המתאר את תלאותיו של עולה חדש מתימן, לסרט קולנוע בכיכובם של חיים טופול וחיילי להקת הנח"ל. לצדו היה המפיק הגדול של הקולנוע המקומי: מנחם גולן.



קישון עם טופול. אשכנזי מדי. שמואל רחני
הייתה רק בעיה אחת: טופול, שגדל בחברה אשכנזית, מעולם לא פגש עולים מזרחים. קישון ביקש מהשחקן לקחת אוטובוס ולרדת במעברת רמת השרון, להביט בתושבים, להחליף איתם כמה מילים. באוהל הראשון פגש טופול את אדון סאלח, עולה חדש מעיראק. הוא ישב איתו במשך כמה שעות וכעבור כמה ימים הביא את חברי הלהקה להכיר את מארחו, משפחתו הרחבה ודיירי המעברה. חברי הלהקה התרגשו, חלקם בכו. הם חשבו שיש להם תפקיד תרבותי: לתווך את ישראל השנייה לישראל הראשונה.

קישון שמע על המפגש והחליט לשנות את שם הסרט ל"סאלח שבתי". טופול הרחיב את דמותו של סאלח. במקום עולה תימני או עיראקי הוא הלביש עליו דמות כלל מזרחית, עם מבטא מיוחד, הליכה כפופה ותכונות אללה יוסתור: קמצן, אלים, פרימיטיבי, תחמן. 1.2 מיליון צופים הגיעו לקולנוע ו"סאלח שבתי" הפך לסרט הישראלי הנצפה ביותר. אבן דרך בתולדות סרטי הבורקס המקומיים.

את הסיפור הלא ייאמן הזה שמע רון כחלילי במהלך העבודה
על הסדרה התיעודית המרתקת שלו "סרט שחור לבן", המתארת את סיפורם המופלא, העצוב וגם המקומם של סרטי הבורקס בישראל (פרק הראשון ישודר בשבת בערוץ 8 של הוט). זהו מסע שכולו דיון בזהות מזרחית, ייצוגה וקיבעונה. עבור כחלילי העדות של טופול היא אקדח מעשן. לפני כמה שנים הוא הפגין יחד עם חברו יוסף שילוח וחברי ה"קשת המזרחית" מול תאטרון הבימה שהעלה את "סאלח שבתי" מחדש. הם התקוממו על כך שגם בשנות האלפיים הממסד התרבותי האשכנזי ממשיך לעצב את דמותו של המזרחי בקווים עבים של זפת ופחם.

לא במקרה "סאלח שבתי" נבחר כמטרה נייחת. הדמות הבדיונית שיצרו טופול, קישון וגולן האשכנזים הפכה לאחר צאת הסרט לתו התקן בייצוג מזרחים בקולנוע ובתרבות הפופולרית ונשארה כך במשך עשרות שנים. היא שכפלה את עצמה מסרט לסרט, ממערכון למערכון, והסתננה לטלוויזיה המסחרית שטיפחה את הסטריאוטיפ של המזרחי הנחות. סחטה ממנו כסף, רייטינג ועניין.

וידאו: קטע מתוך "סאלח שבתי"


"מה זה סטריאוטיפ?", אומר כחלילי, "לקחת תרבות ענקית ולצמצם למשפט אחד מעליב. לסאלח שבתי אין תכונה אחת חיובית. אדם רע מכל הבחינות. אחד שחותר תחת יסודות המדינה, מהווה סכנה לרעיון הציוני. שאלתי את טופול מאיזה מוצא סאלח. הוא אומר עיראקי. שאלתי אם יש לו מבטא עיראקי. טופול אומר, אני לא עושה רק דמות של עיראקי, אני רוצה את כל המזרחים שיבואו לקולנוע. לכן אני ממציא מבטא כל-מזרחי. העי"ן והחי"ת כבסיס והשאר אילוסטרציה. סאלח הולך כמו מפגר, מדבר כמו מפגר והקהל צוחק. זה כמו לצחוק על הגמד ב'האח הגדול' או על הבחורה ב'היפה והחנון' שלא יודעת מה זה מגילת העצמאות. צוחקים על מפגרים".



בועז דוידזון. המציא את הבורקס בועז דוידזון
סאלח שבתי לא לבד. רוב גיבורי סרטי הבורקס, הז'אנר הפופולרי בקולנוע הישראלי בשנות השישים והשבעים, הם סטריאוטיפים מהלכים, שעוצבו על ידי יוצרים אשכנזים וקיבעו את דמותו של המזרחי בתודעה הישראלית. ששון הערס ב"צ'רלי וחצי", פארוק המשוגע ב"אלכס חולה אהבה", מרגו הזונה המרוקאית של מנחם גולן.

התבנית הצליחה מאוד וסרטי הבורקס הפכו לשוברי הקופות של הקולנוע הישראלי. אף אחד לא חשב על הנזק המצטבר. אף אחד לא ניסה להבין. הראשון שהשתמש במילה "בורקס" לסרטים העממיים-סנטימנטליים האלה היה הבמאי בועז דוידזון.

"שם מגמד", אומר כחלילי. "כמו לקרוא לנמוך קומה גמד, לעיוור עוואר. הגיעו לכאן גלי הגירה ענקיים והממסד האשכנזי טאטא מתחת לשולחן את הבעיות העדתיות, החברתיות והכלכליות. ואז מגיע מנחם גולן מהתאטרון המסחרי, לוקח את הקונפליקט שלא מדברים עליו, השד בבקבוק, כל הכאב הזה, משחרר את הנצרה ונותן לזה להתפוצץ".


יש נוסחת בורקס? אפשר לתת בסרטים האלה סימנים?
"גיבור מזרחי עממי נחות שמגיע לכאורה מהשוליים, הדת, המסורת. הוא ניצב מול אשכנזייה עליונה, בלונדינית, מלכת יופי. הסביבה ובמיוחד המשפחה האליטיסטית בורגנית שלה תתנגד לקשר. איך את הולכת עם הפושטק הזה, האבק אדם, הוא יוביל אותך לביבים. בניגוד לכל הסיכויים הם מתחברים ומגשימים את חלום האינטגרציה. בסוף הסרט וכולם שרים ביחד'לחיי העם הזה'".

נשמע הכי ציוני שיש.
"זה סרטים ציוניים, זרוע שלטונית. יש קורלציה בין החזון הממסדי לתעשיית הקולנוע. אצל גולן אין בו שום ממד של מרד. הוא מספר שעשה סרטים על ישראל החדשה וכל טוב לב שלה. אתה חי בסרט? המזרחים גרים באוהלים, ירח מטפטף עליהם. יוסף שילוח אומר, איך אפשר לעשות אינטגרציה אם אתה מפריד בין אוכלוסיות. מה הסאב טקסט שלהם? במקום ללמוד, ללכת להצגה, לקרוא מאמר - תפוס את האשכנזייה הקרובה למקום מגוריך ותתחתן איתה. רק ככה תצליח. זה מסר משפיל. מגמד.
אתה לא שווה כלום בלי האשכנזייה".

אבל בסרטי הבורקס הגיבור המזרחי תמיד מנצח.
"זו תרבות החלומות. אם בחיים אני ניגף מול כוחות האופל האשכנזיים, על הבד אני יכול לנצח את כל הגוורדיה הותיקה - עם העברית הגבוהה, הספרות והצ'ייקובסקי. המזרחי, כמו האיטלקי הדרומי, מקבל בקולנוע מה שלא מקבל בחיים. לכן זה פלסטר למחלת סרטן. ניצחון דמיקולו".



וידאו: מתוך צ'רלי וחצי


עולים על הגל
סרט הבורקס הראשון, "ניני", שנעשה בדיוק לפני 50 שנה, מעולם לא עלה לאקרנים. יוצרו, שלמה סוריאנו, ליהק את הכוכב הגדול של התקופה: אריק איינשטיין הצעיר. הוא הלך רחוק מדי: סיפור אהבה בין אשכנזי צעיר לערבייה יפהפייה מיפו שעובדת בבית החולים. הסרט נפסל בצנזורה. העילה: באחת הסצנות הראשונות נראים איינשטיין וחברתו מעשנים ולידם שלוש רקדניות מולטיות. ועדת המוסר קובעת שזה גס מדי. ישראל החדשה עדיין לא מוכנה לעכל נישואי תערובת.



גולן. מהתיאטרון לקולנוע. אמיר מאירי
שנה לאחר מכן, ב-62', החליט מנחם גולן, בן טבריה המעורבת, לעבד למסך את הלהיטים הגדולים של התאטרון המסחרי. הוא מבין את הפוטנציאל. ההצגות העממיות מפוצצות אולמות. רוב הקהל מזרחי ורגיל לצרוך את התרבות שלו מחוץ לבית. גולן אינו מקבל סבסוד ממסדי, לוקח סיכון ויוצא לדרך. הפרויקט הראשון: "אלדורדו".

גולן מלהק את השחקנים הפופולריים ביותר אז: גילה אלמגור וחיים טופול. הוא פושע אשכנזי, היא זונה מרוקאית. בסרט מקובעת לראשונה דמותה של הפרחה המזרחית. עוויתות דיבור, הליכה מפושקת, מענטזת, דלות מוח.

"לפני הצילומים גילה אלמגור עשתה תחקיר", מספר כחלילי. "ברחוב פרישמן בתל אביב יש חופפת מרוקאית. היא פוגשת אותה וממנה לוקחת את המבטא. אני לא מכיר זונה כזו. על סמך אותה פגישה מקרית הדמויות של אמא שלי, של דודה שלי, נצרבות לעולם כפרחות". אבל אלמגור בחרה באישה אחת. לא בכל נשות המזרח. "בגלל שיש רק דמות מזרחית אחת בקולנוע ובחרו שהיא תהיה זונה, אין לי שום אפשרות להגמיש את הסטריאוטיפ".

וידאו: מתוך "ניני"



ההצלחה הגדולה של "אלדורדו" סחפה את גולן לפרויקט נוסף, "פורטונה". הפעם הסט ממוקם בדימונה. עקרות בית מזרחיות שמובטחות לבעלים עשירים מחו"ל. אחת הנשים מורדת ומתאהבת במהנדס צרפתי. היא משלמת על כך בחייה. חלק מהניצבים בסרט הם תושבי העיירה הדרומית.

כשהסרט יוצא הם לא מאמינים לתמונות שעל המסך. הייצוג שלהם מחפיר. בתגובה הם מפגינים נגד הסרט. אבל שום דבר לא יכול לעצור את הגל. ב-64' קישון מצטרף לחגיגה. הוא דורש מגולן לביים את הסרט "סאלח שבתי" ומגייס את טופול והחברים. התוצאה, לפי כחלילי, "אוריינטליזם שאין דברים כאלו. לא רואים ממטר את המזרחים, רק סמלים. תרבות המזרח כגמלים, שרוואלים וכאפיות. הם לא שמעו את העברית של יהודי המזרח, לא הבינו את הניגון הזה".

ההצלחה של "סאלח שבתי" בלתי נתפסת ובכירי תעשיית הקולנוע בישראל מצטרפים למהפכת הבורקס: המפיק מרדכי נבון מאולפני גבע (יומני גבע"), יורם גלובוס, הצלם דוד גורפינקל. דובי זלצר מלחין את פסקול התקופה. גולן יודע יותר טוב מכולם להבין קהל ומשכלל את הנוסחה. הקונפליקט העדתי לא יורד מהמסך.

הרבה מהקהל שהגיע לקולנוע היה מזרחי. מי רוצה לראות את עצמו נלעג?
"זו הנראות היחידה שלהם, המקום היחידי שמישהו מתייחס אליהם. כדי לראות את עצמי, אני מוכן לבלוע הרבה דגים מסריחים. להבין שאני חלק מהעם הזה, לא סרח עודף שאף אחד לא מתייחס אליו".

"ב-74' מפא"י הייתה בלב בקונצנזוס", אומר טוביה צפיר בסדרה. "המזרחים רצו מישהו שיפרק את שסתום הלחץ. עד היום כיף להם שמכניסים לאשכנזים. האשכנזים מוצגים כחנונים ששומעים תקליטים קלאסיים".



וידאו: פורטונה


גם הסרט הבא, "999 עליזה מזרחי", הפך ללהיט ענק. צוות שחקנים אשכנזי מחוף לחוף בנה את מראת הישראלית: עדנה פלידל, שושיק שני, אריק לביא, שמוליק קראוס, פופיק ארנון ואורי זוהר.

לאן נעלמו השחקנים המזרחים?
כחלילי: "אומר מנחם גולן, 'לא היו שחקנים מרוקאים טבעיים. שחקנים אשכנזים שיחקו מרוקאים יותר טוב ממרוקאים'. יש גזענות יותר גדולה מזה? כל הטאלנטים מארצות ערב עולים לארץ. הם פרסונה נון גרטה. יש להם מבטא מצחיק. הוא מטונף מדי, קרוב לאויב. גולן רוצה לבדל אותו מהאויב, לא רוצה ערבי אותנטי. לורנס איש ערב. אריה אליאס עושה ב-61' להיט קופתי בסגנון סרט ערבי, אז למה הוא לא גילם את סאלח שבתי? למה אתה לוקח את טופול? אליאס הוא סאלח".

ובכל זאת אליאס, זאב רווח ויוסף שילוח השתלבו בתעשייה.
"אליאס משחק ב-30 סרטים אותה הדמות. תמיד השיכור עם בקבוק הערק. כששילוח הגיע לסט של'כץ וקרסו' ב-71' הוא פגש בשחקנית מפורסמת. היא הייתה בטוחה שהוא הסבל או פועל הבמה".



וידאו: צ'רלי וחצי - מה רוצה התולעת?


אולי זו הסיבה שהשחקנים המזרחים פחדו להתדפק על דלתות הקולנוע?
"התרבות שלך בישראל אינה תרבות. אתה תת תרבות. נגן עוד בתזמורת של זוזו מוסא סיפר לי: 'כשיצאתי לחזרות עטפתי את העוד בשמיכות כדי שלא יגלו'. עוד כתת מקלע. עם התרבות הערבית אני מאיים על התרבות הישראלית אשכנזית. מאיים להרוס אותה מהייסוד. בעלייה מעיראק הגיעה אוכלוסייה קומוניסטית משכילה ועירונית. הם התדפקו על הדלתות של המפלגה הקומוניסטית. אף אחד לא רצה אותם. בגלל זה הם בימין, בגלל זה מת השמאל".

במאי אחד יוצא מצרים, משה מזרחי, הצליח להשתלב בתעשייה והבורקס שלו נראה אחר. הקונפליקט העדתי עדיין עומד במרכז, אבל הוא הרבה פחות סטריאוטיפי. המזרחי ב"אני אוהב אותך רוזה" וב"הבית ברחוב שלוש" הוא לא עילג וגרוטסקי. הוא בן תרבות. מזרחי נחרט בתודעה כבורקס איכותי. "אני אוהב אותך רוזה" אפילו מועמד לאוסקר.

לא עובר זמן רב וגולן מבין שאת הסנטימנטליות העממית הזו אפשר לתרגם גם לאשכנזית. האסימון נופל לו כאשר הוא רואה את יהודה ברקן משחק את "לופו" בהצגת המערכונים של להקת פיקוד דיזנגוף בניצוחו של פשנל.

"זו דמות אותנטית מבית הוריו הפולנים של ברקן בנתניה", מספר כחלילי. "הדמות זורמת לו בוורידים. לא נוצר סטריאוטיפ אשכנזי מלעיג, אלא אהבה לפשוטי העם האשכנזים. אבל מנחם גולן הוא איש מסחרי. רואה את המערכון, ומחתים מיד את ברקן. כדי להביא גם את הקהל המזרחי לסרט הוא מכניס דמות מזרחית, אותה מגלם גבי עמרני". נוסחת הבורקס עובדת שוב: "לופו" הוא הצלחה קופתית אדירה שמייצרת סדרת סרטי המשך.



וידאו: לופו


כולנו יהודים
גם עוגות דבש הופכות לבורקס. ההצגה המצליחה "סלמוניקו" של ראובן בר-יותם, שחקן יווני שמספר את חייו של פועל נמל קטן מיפו, זוכה לעיבוד חדש. "אומר לו המפיק, אתה לא תביים ולא תכתוב", מספר כחלילי, "ומצמיד לו את אלי תבור (שחתום על כתיבת 21 סרטים) והבמאי פרדי שטיינהרדט. הם מתחילים לעבוד ויש ויכוחים. משנים לבר-יותם את התסריט המקורי של ההצגה ומכניסים אשכנזי בכוח לתסריט".

באותה שנה יצא גם "קזבלן" והפך לשלאגר ענק. שוב משעתק גולן את הנוסחה: מיוזיקל מצליח שמעובד לקולנוע. סיפור הפרברים הישראלי מכיל כצפוי את אותם מרכיבי הבורקס. מצד אחד: יהורם גאון הוא פושע יפואי עילג וחסר מודעות. בצד האחר: אפרת לביא שמשחקת אשכנזייה עשירה. סיפור האהבה מוגשם כנגד כל הסיכויים, האינטגרציה פורחת והמסך יורד בשיר "כולנו יהודים".

הימים הם לפני המהפך של 77', והבורקס בשיאו. התותחים גדולים של הקולנוע הישראלי עומדים בתור. בועז דוידזון שחוזר מלימודי קולנוע באנגליה חובר למפיק שמחה זבולוני, בן למשפחת קולנוענים מאיראן. ברוח "סרטי הלוטי" האיראניים - שבמרכזם רובין הוד מודרני שלוקח כסף מעשירים ונותן לעניים - כתב זבולוני את קווי העלילה של "צ'רלי וחצי".

אלי תבור משכלל את הרעיון לתסריט ודוידזון מביים. בצוות השחקנים גיבור מזרחי חדש: זאב רווח. בשלב העריכה נמצא דוידזון בדילמה. לפי התסריט המקורי הילד מיקו יורד ברגע האחרון מהמטוס לאמריקה ונשאר בארץ עם החבר צ'רלי. פועל ניקיון שהיה על הסט לא אהב את הסוף. "למה שמיקו לא ייסע לאמריקה. מה יש לו בתוך הזיפת הזה?", הוא אומר לבמאי. דוידזון משתכנע. כעבור כמה שנים גם הוא יעלה על המטוס.



וידאו: קזבלן - כולנו יהודים


ההצלחה של "צ'רלי וחצי" אדירה והצוות מוחתם לסרט המשך, "חגיגה בסנוקר". גם הפעם האשכנזי מנסח את שפתו של המזרחי. הסרטים מביאים אינפלציה של מטבעות לשון: "מה רוצה התולעת?", "מי מתעסק, זה מיקו", "הוא פצוע קשה, לא יודעים מה יש לו", "מתבייש מתבייש, אבל הגרון יבש", "תן, תן ת'לחם".

"מאחר שהעולים לא מדברים בעברית תקנית, הסרטים ממציאים עברית חדשה", אומר כחלילי.

"לעתים זו הברקה של תסריטאי, לעתים זו שפת רחוב. אף אחד לא כותב בשפה הזו, חוץ ממנחם תלמי ואהרן בכר. זו שפה ספק תנ"כית, ספק מליצית, ספק רחובית. מאחר שלא היו סרטים שהציבו אלטרנטיבה לשונית אחרת, מטבעות הלשון האלה הפכו לסימן הזיהוי המרכזי למזרחי. הן מעידות על בורות, סרבול, חוסר השכלה, הישרדות של חתול רחוב, פיוטיות בגרוש ורבע מסורת".

וזה עובד.
"הייצוגים נעשו על ידי אנשים מאוד מוכשרים, אמני הבימוי, הכתיבה והמשחק. גילה אלמגור כוכבת. טופול סטאר מטורף. הוא הפלמ"ח, ישראל החדשה. בועז דוידזון במאי יוצא מן הכלל. בלוס אנג'לס הוא יעשה בדיוק אותו בורקס עם ברוס ויליס וצ'אק נוריס. מנחם גולן הוא איש מיומן בטירוף. בישראל ובהולי- ווד הוא מביים 20 סרטים ומפיק 300".



וידאו: חגיגה בסנוקר



הדימוי עובד גם בכיוון ההפוך: כמו שנערי המאפיה האיטלקים שאבו את הסטייל והלוק מסרטי ה"סנדק" של קופולה, ככה אימצו מזרחים רבים את השפה ואת מחוות הגוף של הגיבורים המזרחים. יהורם גאון מספר כי דמותו של קזבלן עוצבה על סמך בחור יפואי בשם חיים דהאן, שהוזמן על ידי ההפקה לחזרות. ממפגש למפגש שם לב גאון כי דהאן מתחיל לאמץ לעצמו את תנועות הגוף של קזבלן.

מי האדם ומי התחפושת?
בתחילת שנות השמונים הפכו ברקן ורווח לנסיכים החדשים של הז'אנר - בורקס דור שלישי: ברקן עשה זאת בסדרת המתיחות (כשאת האשכנזייה מחליפה דנוטה הפולנייה) ובסרטי "אבא גנוב" (עורכת דין אשכנזייה בגילומה של אלונה קמחי המתאהבת ביורד הים צ'יקו בן-דוד), רווח, שמגייס כסף מהשוק האפור, ביים בצרורות: "אדון לאון", "פעמים בוסקילה", "הגונב מגנב פטור". הסטריאוטיפים מתחדדים, הדמויות נלעגות וגרוטסקיות מתמיד. הקורבן מנכיח את הדימוי שיצר עבורו המקרבן.



וידאו: אבא גנוב


ליוסף שילוח, שגילם את הדמות המוקצנת ביותר בתולדות הבורקס - פארוק מ"אלכס חולה אהבה" - היה דווקא הסבר הפוך. "מאחר שהשמיצו אותי הרבה אמרתי, אעשה דמות הכי קיצונית בעולם. שאנשים יגידו די, נמאס ממנו, לא רוצים לראות את הסרטים האלה. קרה הפוך. אין לי הסבר מדוע. זה אמנות", הוא אומר בסדרה.

כחלילי לא קונה את התירוץ. "אני אומר לשילוח בראיון האחרון שנעשה איתו: 'יוסי כפרה, יש לך הזדמנות אחרונה. עוד דקה אתה מחזיר את נשמתך לבורא. תסתכל למצלמה ותבקש סליחה. ממרומי התודעה החדשה שלך תגיד במה טעית'. הוא לא היה מסוגל. זה קורע את הלב. הוא פחד לערער את המקום הקטן שלו. אז הוא אומר פארוק לא מזרחי. מה לא מזרחי? פארוק הוא האמא של המזרחי".



וידאו: אלכס חולה אהבה


לבלוע עם שמנת
בניגוד להצלחה בקופות, הממסד התרבותי-אשכנזי תיעב את סרטי הבורקס. "בגלל שבסרטים הייתה נגיעה של כל ההיבטים המזרחיים - הם נתקלו בקירות של ציניות, דה לגיטימציה ולגלוג", אומר כחלילי. "הביקורות אכלו להם את הראש, הלב, הכליות והרגליים. הדה בושס זה מים זכים על ידיים ענוגות לעומתם. יושבים שם יוצאי פולין, צ'כיה ורוסיה ומזהמים את הלשון. הם בטוחים שמגיעים הנייטיב האלו והורסים להם את התרבות". רווח אומר בסדרה: "אנשים קורעים את הבטן ואחד עם ראש מעוות ברוע תת הכרתי כותב תזות שבלע אותן עם שמנת. איפה הוא היום?".

המערכה נגד הבורקס לא התבטאה רק במילים, אלא גם דרך הכיס. בגלל שיטת תקצוב הקולנוע שהנהיג פנחס ספיר - מענק ממשלתי בגובה עשירית מההכנסות על כל הכרטיס - התעשייה הזינה את עצמה ושגשגה. אבל אז השתנתה שיטת התקצוב: במקום מענקים הוקמה קרן קולנוע עם לקטורים שיבחרו ויתקצבו את הפרויקטים בכספים ממשלתיים. כמעט ביום אחד נמחק הבורקס מהמפה ועלתה קבוצה כוח חדשה, שלאנשיה זיקה חזקה לקולנוע אירופי, אליטיסטי. הם מחליטים לספר את הסיפור שלהם ומעיפים את המזרחי מהקולנוע האיכותי. ששון, חכם חנוכה וסלמוניקו נעלמים כמו אבק.



וידאו: סלומוניקו



"אם היו באים כקבוצה אליטיסטית ואומרים, אנחנו רוצים קולנוע אחר ושיסבסדו אותו כמו הקולנוע המסחרי - סבבה", אומר כחלילי, "אבל עושים מסע דה לגיטימציה לקולנוע המסחרי הפופולרי. הם מתוחכמים, מתוקשרים ומקורבים לצלחת הפוליטית. לא רק שהם לוקחים את כל הקופה הציבורית ומרוקנים את הקולנוע המסחרי מתוכן, הם מלאימים את הקולנוע הישראלי. אנחנו נהיה הלקטורים, המבקרים, הבמאים. הם שולטים בכל המקומות. נחמן אינגמר סטייל: גם ראש החוג, גם לקטור וגם מבקר. הישיבה על כל מיני כיסאות שמתנגשים אחד בשני לא מפריעה למצפון שלהם. עד היום אלה אותם אנשים. הם הכניסו את הקולנוע למשבר הכי גדול שהיה אי פעם. אף כלב לא רוצה לראות את הסרטים האלו. רק הקרנות החדשות, שהבינו שאפשר לעשות סינטזה בין המסחרי לאיכותי, הצילו את הקולנוע".



ג'אד נאמן צילום: אוהד רומנו
עיקר הכעס של כחלילי מופנה כלפי שניים, מנהיגי החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב: ג'אד נאמן ופרופ' מילק קנבל. "הם שני קשישים שנולדו קשישים. עד שנת 79', שנתיים לאחר מות הבורקס, ג'אד לא מוצא לנכון לעשות קורס בודד אחד על הבורקס. אני שואל את מילק האם אני יכולתי להגיע לקרן. הוא אומר: ממש לא. הם סימנו כמה כבשים שחורות שנגעו בבורקס והעיפו אותם".

הם עשו קולנוע ישראלי אחר. עם יומרה לאיכות.
"הבורקס הוא לא סרח עודף. הוא הוא הקולנוע הישראלי. אתה יכול להבין מהקולנוע התמהוני שלהם משהו על הישראליות? הסרטים שלהם זה עונש. ראיתי את כולם. 'השמלה' (ג'אד נאמן), 'חור בלבנה (אורי זוהר), 'אישה בחדר השני' (יצחק ישורון). אלוהים אדירים, זו יומרה מטורפת. הייתי מקרין אותם על מסך ענק לחמאסניקים נחקרי השב"כ. סרטים שלא ראויים למאכל אדם. חרטבונות. קולנוע חד ממדי הוא הרס של תרבות. רק בשנות התשעים, כשאלה שוחט מוציאה את ספרה על הבורקס, הקולנוע הזה מקבל את מעמדו מחדש. ואז ג'אד נאמן לראשונה מכה על חטא. אם הייתה לו אחריות מוסרית הוא היה מניח את המפתחות והולך הביתה".



מצד אחד אתה מציג את סרטי הבורקס באור מאוד ביקורתי. מצד אחר אתה מלא געגוע.
"אני לא מתגעגע לבורקס, אני מבין את חשיבותו ומרכזיותו. יש לי געגוע לפרץ היצירתי שקשור אל סרטי הבורקס, למיטב הבימאים, הצלמים והשחקנים של הקולנוע הישראלי. הסרטים האלו הפכו אותנו למעצמת קולנוע הרבה לפני 'בופור'".

והדימוי הנחות של המזרחי?
"בסרטים האלה יש יתרונות וחסרונות: הרבה פעמים הפרודיה היא אמצעי ייצוג בדרך ללגיטימציה. למיינסטרים. כל העולם התעלם מהמזרחי, הבורקס הוא היחיד שמתייחס אליו. הסרטים מהווים שסתום שדרכו למזרחי נוצרת ממשות. בזה הוא עושה חסד עם המזרחי. חבל שנעצרנו בשלב הפרודיה. אני עדיין מחפש את אותם הסרטים שיגאלו אותי מאותו דימוי מזרחי עכור, אני מחפש את המזרחי החדש".



וידאו: יהודה ברקן ודנוטה ב"נשיקה במצח"


עדיין במלכוד
אחת הטענות המשמעותיות ב"סרט שחור לבן" היא כי הבורקס לא ממש מת, אלא רק החליף צורה. "יום אחד הזמינו אותי לשיח באחת המחלקות על הסרט 'סוף העולם שמאלה' של אבי נשר. הייתה לי תקלה בדי-וי-די וראיתי בבית את הסרט במיוט. לא הבנתי שיש שם בליל שפות, חשבתי שזה סרט סטייל אסקימו לימון. למחרת הגעתי לרב שיח וסיפרתי. אבי התבאס וכעס עליי נורא. לימים ראיתי את הסרט עם קול. לומר לך ששיניתי את דעתי? לא".

מה בעצם מפריע לך?
"אבי הוא במאי מעולה, ברמה עולמית. אמרתי לו: 'מפריע לי כפרות שאתה אשכנזי, בן מפונק, הכי תל אביבי, ואתה עוד פעם ממחזר את הסיפור של מנחם גולן, בועז דוידזון ויורם גלובוס. מפריע לי שאשכנזי מספר את הסיפור שלי'. הוא אמר לי, 'אתה אומר משהו לא לגיטימי. חמור. אני לא הייתי בלהקה צבאית ועשיתי סרט על להקה צבאית. אני לא הייתי במחתרות ועשיתי סרט על הלח"י'. אבל כשלבן מספר את סיפורו של השחור יש בזה סיכון".

נשר צודק.
"עובדה שאני לא מכיר שום במאי אשכנזי שעשה סרט מזרחי ולא נפל למהמורה הזו. כשדובר קוסאשווילי עושה בורקס זה מרטיט לך את הלב, מנפח את הביצים. אני מזהה את האותנטיות".

צמח דור חדש של יוצרים מזרחיים. חנה אזולאי-הספרי, רונית ושלומי אלקבץ. המבט שלהם מופנה פנימה, לתוך המשפחה המרוקאית.
"היוצרים המזרחים ממשיכים להתעסק באותם חומרים. בימים האלו חנה אזולאי הספרי עובדת על הצגה חדשה. איך קוראים לה?'מימונה'. אני שואל האם הם לא ממשיכים לחזק את הסטריאוטיפ. אני מבין את המלכוד בו הם נמצאים. הם נשענים על לקטורים. לא יתנו להם לצאת מהמשבצת הזו כל כך מהר. לכן הם מנסים לצקת לתוכה קצת כבוד".



אולי פשוט החומרים האלו מושכים אותם. גם לזה אתה קורא בורקס?
"' שחור' של הספרי לא נופל לבורקסות. 'כיכר החלומות' המופתי של בני תורתי גם לא נופל למלכודת הזו. אני מבין את התודעה שלו. הוא יצר מיקרוקוסמוס מזרחי. אין שם אשכנזים. זה דיון פנימי. אבל זה לא קרה במאסות גדולות, אין עדיין סרט מכונן וצורב תודעה כמו של ברגמן, קוסאשווילי ונשר".

בעשור האחרון זירת המאבק נמצאת בערוצים המסחריים בטלוויזיה. אלכס גלעדי, בתפקידו כנשיא הזכיינית קשת, היה הראשון שסימן את קהל היעד: מסעודה משדרות. "היום הטלוויזיה היא המרכיב המרכזי בחיינו", טוען כחלילי.

"'האח הגדול' מחזיק 36 אחוז מאוכלוסיית ישראל, מספרים של עולם קומוניסטי במאה הקודמת. בטלוויזיה אתה לא יכול לפעול בלי פרומו. פרומו זה סטריאוטיפ. כדי למכור את המוצר שלך אתה חייב לדפוק סטריאוטיפים: מזרחי מפגר, יאפי תל אביבי, מתנחל סהרורי".

איפה אתה פוגש את זה?
"כמעט בכל תוכנית. 'ז'וז'ו חלסטרה' של צביקה הדר.'אהבה זה כואב' של דנה מודן: הוא מוסכניק מפגר, היא עיתונאית תל אביבית. ב'ארץ נהדרת' משפחת פילוס, מומי, ליטל מעתוק ועוזי כהן המפגר עם הקוף. קוף אפילו פוליטיקלי קורקט לא עובד כאן. ומי מתחזק הכי הרבה בורקס? הריאליטי שבנוי על התנגשות מזרחית-אשכנזית. עכשיו ראיתי 'הישרדות'. יושב שם נהג מכונית זבל שמפליץ ומספר סיפורים. מודיעה הפקת התוכנית שהשנה זה מזרחים נגד אשכנזים, עשירים נגד עניים. מה יתרונו של ג'קי ב' אח הגדול'? בגלל עילגותו הוא מייצר שפה כמו צ' רלי. אין לו אוצר מילים, הוא שומע רק אבי ביטר".

כולה ריאליטי.
"אם היו ייצוגים אחרים של מזרחים היינו שמים זין על הבורקס. מאחר שיש שיטתיות ודפיקה על המוח אתה מבין שיש קמפיין להשאיר את המזרחי שם. מזרחי זה תמיד אותו דבר. ואם הוא אחר, הוא משתכנז".



וידאו: סוף העולם שמאלה


50 שנה עברו מאז סרט הבורקס הראשון והדימוי הנחות עדין לופת את הסרטים האל בחוזקה, ילדים חורגים לקולנוע הישראלי.

"לפני יומיים", מספר כחלילי, "מתקשרת אליי גילה אלמגור בעשר בלילה ואומרת:'הו רון, אני מתקשרת ממצוקה מאוד גדולה. שלושה ימים אני לא נרדמת. הסדרה יוצאת, ואנשים אומרים לי: את שחקנית בורקס. אני שחקנית בורקס? אני נתתי את כל החיים שלי לקולנוע'.

אני אומר לה, 'את גם בורקס'. 'סאלח שבתי', 'פורטונה', 'מלכת הכביש', 'אלדורדו'. היא אמרה, 'אם הייתי יודעת שזה הטייטל של הסדרה, אולי לא הייתי משתתפת'. זה הטריף אותי. במקום לצאת חוצץ נגד הדעות המפגרות האלו את נכנסת למשבצות האלו. תצאי כבר החוצה, מה את מתביישת?".

יום חמישי, 17 במרץ 2011

פניית הקשת הדמוקרטית המזרחית לרשות השנייה

16/08/2010
לכבוד:
מר יעקב שחם – יו"ר ועדת טלוויזיה, מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו
גברת איילת מצגר - סמנכ"ל טלוויזיה, מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו

הנדון: גזענות שיא בזמן צפיית שיא

נכבדינו שלום רב,

אנו פונים אליכם בזאת על מנת להסב את תשומת לבכם להפרת אחד מעקרונות היסוד להם מחויבת הרשות השנייה, גיוון תרבותי בשידורי הערוצים המרכזיים שבפיקוחה. בשנת 2004 נערך ביוזמת הרשות מחקר שנושאו "הנעדרים והנוכחים בזמן צפיית שיא", שהוקדש לזכרה של ד"ר ויקי שירן ז"ל, חברת מועצת הרשות השנייה וממייסדות הקשת הדמוקרטית המזרחית. תוצאות המחקר הראו באופן חד משמעי, כי יש לנקוט צעדים משמעותיים על מנת לקדם את חזון הגיוון התרבותי על המסך בישראל. עורכי המחקר מצאו, כי נדרשת "רוויזיה מוחלטת בהיקף ההופעה של מיעוטים בכל הסוגות, בנושאים המקושרים לחברי המיעוט, בדימוי עשיר, בנגישות למנהיגי הקבוצות והשמעת קולם, בשבירת הסטריאוטיפים של מזרחי-ערס, ערבי-מפחיד או מתנחל-אלים ופנאטי, בהקצאת משאבים רצינית בעת סיקור קבוצות השוליים, בנוכחות בתפקידי הפקה, הגשה, הנחייה ועוד". לצערנו, מאז ועד היום לא חל שינוי מספק, בעיקר בייצוג מזרחים ומזרחיות, בעיקר בשעות צפיית השיא. אנו מוצאים שהפער בין החזון לבין המציאות הטלוויזיונית עמוק, וכי ערכים כמו פלורליזם מושמים ללעג ולקלס על-ידי הזכייניות.

אנו מבקשים להדגים את טענתנו באמצעות דיון באחת מתכניות הדגל של הזכיינית קשת המשודרת בפריים טיים – התוכנית ארץ נהדרת. לתוכנית זו, הזוכה לרייטינג גבוה במיוחד, יש חשיבות רבה בעיצוב עמדות והשפעה על האופן בו קהלים תופסים ומפנימים את המסרים והייצוגים המועלים בה, ובמיוחד בקרב בני נוער וילדים. לתפיסתנו, בתוכנית זו מוצגים סטריאוטיפים המשעתקים תבניות גזעניות שיש להוקיען. סטריאוטיפים אלה חודרים לא רק למרחב הסלוני של צופי התוכניות בערבי שבת, אלא מחלחלים לתודעתם התרבותית והפוליטית, ומעצבים את חיי היום יום שלהם.

צפייה במערכוני ארץ נהדרת מדגימה באופן בוטה את ממצאיהם של פרופ' ענת פירסט, ד"ר אלי אברהם, גב' נחמה לאור וגב' נועה אלפנט-לפלר במחקר הנידון ביחס לפגיעה בקבוצות מיעוט. הגזענות שנוצרת בתוכנית מושתתת על שני מרכיבים: מרכיב המשוואה האוטומטית ומרכיב העקביות. על פי המרכיב הראשון, התנהגות מכוערת מוצמדת מיידית לאנשים כהים שמדברים בחי"ת ועי"ן, ליצירת רושם של המזרחי כישראלי המכוער, או להיפך: הישראלי המכוער כמזרחי. דמויות אלה מוצגות כגסות-רוח, קולניות, בּוּרוֹת, אלימות וככאלו הפוגעות בסדר הציבורי (ובדמויות האשכנזיות המוצבות מולן). המרכיב השני של רציפות בא לידי ביטוי באמצעות שימוש עקבי בדמות (או דמויות) של המזרחי-שהוא-הישראלי-המכוער, בכל תוכנית ובכל עונה.

כך, למשל, יצרו אנשי התוכנית את משפחת פילוּס, הדביקו לה מאפיינים מזרחיים (מראה, מבטא, בית הכנסת המזרחי וכד') וגילמו אותה כמשפחה שחבריה וולגריים, בריונים, קולניים, בורים ואלימים. באחת התוכניות הם מדומים לקופים. במספר תוכניות מתמודדים אשכנזים (המורֶה בבית-הספר, בעלת הצימר והאשה שעוברת דירה), עדינים ומנומסים עם בני משפחת פילוס ונופלים קורבן להתעללות מתמשכת. דמות אחרת היא ליטל מעתוק, תלמידת בית-ספר מזרחית, על פי השם, המראה והמבטא. מעתוק הוצגה כגסת-רוח, בורה, בריונית וגנבת, המתעללת במורה לאנגלית, ומצפצפת על המנהל העדין (המדבר במבטא אשכנזי, כמובן, למרות שהדביקו לו את השם שַׂשִי גושן- מלול). היא מוקפת חברות שמוצגות כמזרחיות, כ"פריחות". מקרב הדמויות המוצבות מולן, המנומסות, העדינות והנורמטיביות - לאף דמות אין מבטא מזרחי. דמויות מזרחיות נלעגות אחרות שכיכבו בתוכנית לאורך השנים הן עוזי כהן (שהוצג כקוף), מרגול (אלימה ובריונית), והשדרן מומי, שבאמצעותו הצטרפה "ארץ נהדרת" למסע ההכפשה המתלהם בימים אלה על הזמר המזרחי.

נבקש להבהיר כי איננו מתנגדים לסאטירה. נהפוך הוא. תוכניות סאטיריות ראויות למעמד מיוחד בתקשורת המסחרית, בהיותן אמצעי לביקורת נוקבת על נושאים שונים; כלכליים, חברתיים, מעמדיים, פוליטיים. סאטירה מטבעה נועדה לפגוע בראש ובראשונה בחזקים; לחשוף את הצבועים, הנצלנים והמושחתים, את הכשלים הציבוריים והחברתיים. לא ברור לנו כיצד יצירת סטריאוטיפים מזרחיים שליליים זכתה למקום של קבע בתוכנית כזאת. זאת איננה סאטירה ; זהו הומור עדתי נמוך, פוגעני ובזוי. ארץ נהדרת מהווה דוגמת קיצון הרסנית למתרחש על המסך, מפני שהיא נוטעת בתודעת הצופים דימוי שלילי ומכוער של מזרחים ומזרחיוּת, באופן כמעט אינדוקטרינטיבי, מבלי שיבחינו בכך.

קשה להעלות על הדעת, למשל, שבערוץ טלוויזיה מרכזי בארה"ב או במערב אירופה יוצגו היהודים כתאבי-בצע ונצלנים, באופן עקבי ומתמשך, רק מפני שהם יהודים; גם קטעים הלועגים באופן קבוע לשחורים או להיספאנים, רק מפני שהם שחורים או היספאנים, לא היו מוצאים במה בערוץ ציבורי מרכזי בארה"ב. כאן המקום לציין תוכניות אמריקניות כמו South Park או 30 Rock, שמדגימות באורח קבע כיצד נראית ביקורת חברתית ופוליטית נוקבת. בתוכניות אלה לא נפקד מקומה של הביקורת על שכבות מוחלשות, אך אלה אינן משמשות שק החבטות של האומה, וזוכות – ממש כמו בעלי הכוח המיוצגים בהן - לייצוג מורכב ועשיר. צפייה בתוכניות משובחות אלה מדגימה היטב את העובדה שחלופה ראויה ואינטליגנטית לייצוגים אלימים וגזעניים אינה ייצוג של דחלילי פוליטיקלי קורקט. בתוכניות אלה יחסי ההגמוניה והשוליים מהווים כר פורה לבחינה מתמדת, המייצרת אמירה פוליטית משמעותית. עורכי המחקר שהזכרנו לעיל טרחו להדגיש כי "כאשר מדברים על גיוון תרבותי אמיתי בשידורים, אין הכוונה לייצוג בתוכנית אחת או לכזה שמראה דמויות מהפריפריה בתוכניות בידור. הכוונה היא לשינוי אמיתי ביחסי הכוח בין רוב למיעוט – הפיכת המיעוטים לבעלי משמעות בתכנים ובחלקם ביצירה ובניהול התקשורת".

אין אנו נזקקים לדיסציפלינה סוציולוגית כדי להבחין בתופעה השכיחה והמקוממת של ייצוג מעוות של ציבורים ביחס לשיעורם באוכלוסייה, המתקיים גם מאחורי הקלעים של התוכנית. חרף המלצת כותבי הדו"ח, גם בשנת 2010 יוצרי התוכנית הם ברובם הגדול גברים אשכנזים (דוד ליפשיץ, אריק זילברמן, אסף שלמון, אבי אטינגר, אבי נוסבאום, עידו רוזנבלום, יובל פרידמן, אסף בייזר, עומרי מרכוס), ואילו לפחות חצי מן השחקנים הנם מזרחים, אך עובדה זו אינה משפיעה על ייצוגם של האחרונים באופן לא סטריאוטיפי. קהל היעד של התוכנית, למותר לציין, כולל גם מזרחים, המהווים חלק גדול מן הציבור הישראלי, שהתוכנית מגחיכה אותו ולועגת לו באופן קבוע. יתירה מזאת, ייצוג שאינו מכובד או מכבד של התרבות המזרחית-ערבית הוא בבחינת התעלמות מרוב אוכלוסיית ישראל והכתבה של טעם תרבותי על אזרחים הרחוקים מעמדות המפתח התקשורתיות, תוך השפלה מתמידה שלהם ופגיעה בכבודם ובתרבותם. אנו רואים זאת כציניות החותרת תחת ייצוגים שוויוניים ודמוקרטיים המאתגרת תדירות את ערך כבוד האדם במדינת ישראל.

לאור כל הכתוב לעיל, אין לנו אלא להסיק כי מפיקי התוכנית מתקשים בהבנת ההבדל בין סאטירה לבין גזענות הרסנית, ואנחנו מצפים שמועצת הרשות השנייה, בשל מחויבותה לקהילות ולמגזרים המגוונים בישראל, תציב להם גבולות ראויים. אנו פונים אליכם בזאת בבקשה לחזור ולעיין בממצאי המחקר, ולבדוק כיצד קרה שיושמו באופן חלקי בלבד. אנו מבקשים להיפגש עם ועדת הטלויזיה של הרשות השנייה, כדי להציג באופן מורחב את עמדתנו בנושא, על מנת להבטיח כי ייצוגים כאלו כלפי מזרחים או כלפי קבוצות אחרות בחברה בישראל לא ישנו בעונת השידורים הקרובה, לא רק בארץ נהדרת אלא בתוכניות הרשות השנייה בכללן.

בברכה,

הקשת הדמוקרטית המזרחית –
עמותת שיח חדש למען השיח הדמוקרטי והרב תרבותי בישראל


העתקים:
מר משה כחלון – שר התקשורת
ד"ר אילן אבישר - מ"מ יו"ר מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו
מר גיורא רוזן – נציב תלונות הציבור ברשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו