חברים יקרים

הקשת הדמוקרטית המזרחית הקימה בלוג זה בכוונה להפוך את השיח החברתי לשיח דינמי , חי ובועט. על כן נשמח לתגובות , ביקורות ורעיונות .

קריאה מהנה

יום רביעי, 24 באוגוסט 2011

מרגול וישראל היפה/ יעל בן יפת, יפעת ביטון ומתי שמואלוף 23.08.11 - אתר העוקץ

פרשת מרגלית צנעני מאפשרת לרבים לעלות על רכבת הגזענות, שנאת המזרחים והנשים, ולשחרר את חרצובות לשונם בשם "החברה הישראלית המתוקנת". תגובה למאמרו של איל מגד


רשימתו של איל מגד "מגה מודל לחיקוי", שפורסמה ב"מעריב" ובאתר nrg ב-18.08 בתגובה לפרשת מרגלית צנעני, שוברת שיא בגזענות האנטי-מזרחית. לצערנו, החוק הליברלי היבש אינו מאפשר לתבוע את מגד בשל גזענותו נגד קולקטיב שלם, אך בכך אין כדי למחוק את משמעותה החברתית הקשה של גזענותו. במפתיע או שלא במפתיע, רק לצנעני עומדת הזכות לתובעו על גזענותו על לשון הרע שבה, וסביר כי היא אינה פנויה לכך. בשל כך, בחרנו בקשת הדמוקרטית המזרחית ובמרכז המשפטי "תמורה", לענות לגזענות זו בשם המזרחים/ות ולדרוש את הוקעתה מן השורש.
הרגעים הקשים שעוברת מרגלית צנעני מאפשרים לרבים לעלות על רכבת הגזענות, שנאת המזרחים והנשים, ולשחרר את חרצובות לשונם בשם החברה המתוקנת. משום כך, אילו היה מגד מצוי בשולי החברה יכול שראוי היה להתעלם מדבריו כעוד טרמפיסט ברכבת ההבלים והרוע. אך בהיותו בן למשפחת מגד, הוא אחד הדוברים של האליטה. מגד, כידוע, הוא סופר ומשורר ישראלי, בנם של הסופר אהרון מגד והסופרת אידה צורית. הוא אף נשוי בשנית לסופרת ועורכת צרויה שלו וזוכה פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים בשנת 2004. משפחת מגד תפסה לעצמה מזמן מקום בקביעת ערכים, סימון נטיות וזהות בחברה הישראלית.
"פרשת מרגול אינה החברה הישראלית 'לטוב ולרע', אלא רק לרע," כותב מגד ומיד מסביר: "מה שמכונה 'ישראל היפה', בטל בשישים בהשוואה לים-תיכוניות המככבת בדרמה המרגולית".
אנו מבקשים להצביע על ההכפשה בדבריו של מגד ולא על האלמנט המשפטי של הסתה שעשוי להיות בהם. מגד בעצמו קובע שהוא כותב "בלי קשר לנושאים הפליליים שיידונו בערכאות המשפטיות", ובכך מבקש למעשה לדבר על המזרחיות של צנעני ולא על מה שנידון בבית משפט.
במובן הבסיסי ביותר, מגיש מגד כתב אישום נפרד, לא משפטי, חמור בהרבה, כנגד הציבור המזרחי והערבי "הים-תיכוני" כולו: "נוצרה כאן הזדמנות לציבור להפוך את מסך הטלוויזיה לראי; לראות את אורחם ורבעם של גיבורי הפרשה, את אלוהי הכסף ואת ערפילי האלכוהול האופפים את הנפשות הפועלות, את העבריינות הקורצת כל הזמן בין השיטין – ופשוט להתפלץ. יותר מכל דבר אחר שנראה על המסך בזמן האחרון, יותר מההתקוממות החברתית והאוהלים, תסלחו לי, זו החברה שלנו ללא האיפור, ואלה הם ערכיה".
עוד תוהה מגד, אם העם "לא רק שלא יסיר את חוצנו מהתופעות הדוחות האלה, אלא אף יהפוך את גיבוריה הים-תיכוניים רודפי הבצע של הדרמה הטלוויזיונית… למודל שאותו ישאפו לחקות."
מגד מעמיד לדין ואף כבר שופט ומרשיע את המזרחיות של צנעני כבסיס לדרדור ערכי של החברה הישראלית. בדבריו ניכרת האשמת המזרחים בגניבת "החברה הישראלית" מידי האשכנזים. אותם ברברים, בלשונו של יעקב שבתאי, אחד מסופרינו המרכזיים, שצבאו על תל אביב לכלותה עומדים כעת למבחן.
המוביליות החברתית של צנעני ושל הזמר הים-תיכוני-ישראלי, אותה הצלחה מאסיבית של קולקטיב שטיפס מלמטה בעמל רב בכדי לעקוף את המונוליתיות של החברה הישראלית, מופיעה אצל מגד כ"אלוהי הכסף, עטופים בערפילי אלכוהול". מעניין, שדווקא האליטה האשכנזית ששולטת עד היום ברוב המכריע של אמצעי הייצור של החברה הישראלית – בכלכלה, בתרבות ובתקשורת – נתפסת אצל מגד כשקופה. אליטה זו אינה מואשמת בתשוקה לאלכוהול ואינה "עושה כסף", היא פשוט זכתה בבכורה מבלי לדחוק הצידה ערכים נעלים או קבוצות אתניות ולאומיות שחולקות איתה את המרחב. הכול, חס וחלילה ללא שימוש בכוח.
חוסר יכולתנו לתבוע כרגע משפטית מוכיח שהחוק בישראל מחייב שינוי מן היסוד. הקשת הדמוקרטית המזרחית ומרכז תמורה – המרכז המשפטי למניעת אפליה מתחילים בימים אלו מהלך שבסופו תופעת גזענות כזו תוכל להיות מטופלת גם בכלים משפטיים, ולא תוצא אל מחוץ לגדר החוק, כאילו הייתה מותרת.

יום שלישי, 23 באוגוסט 2011

נייר עמדה/ הקשת הדמוקרטית המזרחית על משבר הדיור כפי שהוגשה לוועדת טרכטנברג

הקשת הדמוקרטית המזרחית קוראת לצדק חלוקתי במשאבי המדינה וקוראת למימוש רוח בג"צ הקרקעות אותו הגישה הקשת ודורשת לצדק חלוקתי של קרקעות המדינה. אחד מהמפתחות העיקריים למצוקת הדיור במדינת ישראל הוא חלוקה צודקת של קרקעות המדינה. אוכלוסיות רבות נהנות מפריבילגיות קרקעיות הקשורות לעבר החקלאי שלהן וכיום מצליחות לממש לעצמן ולבני משפחתן חיים בבתים ולעיתים בנחלות קרקעיות בחסות המדינה. הקרקעות החקלאיות שניתנו לקיבוצים ולמושבים למטרות חקלאיות או אחרות יכולות וצריכות להיות חלק מהפתרון הכולל לבעיית הדיור בישראל. קריאת הקשת הדמוקרטית המזרחית לפני יותר מעשור של האדמה הזאת גם שלי רלוונטית היום ואף יותר לאור התעוררות המחאה והמשבר הקיומי בו חיים רבים מאזרחי ואזרחיות המדינה הזאת.
מדינת ישראל מחויבת לאזרחיה ואת אדמות המדינה ניתן להסב גם לבניית בתים ודירות. כאשר מדברים על בניית דירות בוודאי יש לדרוש כי המדינה תמלא את חלקה החשוב בבניית דירות של דיור ציבורי, לא רק כי יש לחזור ולבנות דירות למען זכאי הדיור הציבורי אלא כי יש לשנות את החשיבה של הזכאות ולאפשר למגוון רחב של אזרחים ואזרחיות להיות זכאים לדיור ציבורי בהתאם להכנסתם. יש לשבור את הקשר הקיים היום בין עוני או השתכרות נמוכה לבין זכאות לקורת גג. הזכות למגורים היא זכות יסוד ועל מדינת ישראל לקחת אחריות על הזכות הזו ולאפשר לאזרחיה לממשה בכבוד.
הקשת הדמוקרטית המזרחית קוראת לבחון היטב את הפתרונות המוצעים ובשום פנים ואופן לא לקבל פתרונות על חשבונן של אוכלוסיות מוחלשות יותר. הרעיון של ג'נטריפיקציה או בשמה הידוע יותר – הכנסת אוכלוסיות חזקות הוא פתרון של גרוש אוכלוסיות מוחלשות ויש לומר זאת בפה מלא ולמנוע כל ניסיון לפתור את המשבר על גבן. הפתרון הזה, שכבר נישא בפיהם של פוליטיקאים ו"מומחים" הוא פתרון בזק, לרוב גזעני ושטחי שנועד לתת מענה גם לאוכלוסיות מעמד הביניים וגם לצורך הקמאי בסילוקן של אוכלוסיות מוחלשות ממרכזי הערים. הרעיון של בניית דירות למעמד הביניים בשכונות העוני יכול להתקבל רק כאשר בד בבד נבנות דירות לדיור ציבורי בשכונות היוקרה. אם מחליטים לעשות אינטגרציה, יש לעשותה לא רק בכיוון אחד אחרת בבירור מדובר במהלך של ג'נטריפיקציה.

יום רביעי, 10 באוגוסט 2011

ויקי שירן ז"ל הייתה בהפגנה/ פרוספר בן הרוש

זה עתה חזרתי, הייתי שם, בהפגנה הגדולה ביותר שהייתה אי-פעם בישראל. העיר תל-אביב ידעה בעבר אירועים חשובים – כ"ט בנובמבר, ה' באייר, המחאה נגד אירועי סברה ושתילה, רצח רבין ועוד הפגנות אחרות. אתמול, זה היה מפגן מרשים של אזרחים שנמאס להם מהמצב הקיים, התקוממות כללית של תושבים שמרגישים שהמדינה עוזבת אותם והם מתעקשים שלא לעזוב אותה, לכן, הם מתאמצים לשפר את איכות החיים בה. צעירים שמגלים את עצמם בחברה ענייה ומתמודדים מול מציאות של מדינה עשירה. החבר'ה החליטו לעשות מעשה, הצעירים יצאו לרחוב, לא רוצים יותר לשבת בסלון ולהשתתף בוויכוחים עקרים ולשמוע הצעות חסרי תוחלת.
ברור שאין זה הזמן לבוא חשבון דווקא עם הצעירים האלה - למה ואיך הם מחליטים להפגין רק כעת. למה הם (הוריהם) לא נקפו אצבע כאשר קבוצות אחרות סבלו וניהלו מאבקים והיו זקוקות לתמיכה כדי להעצים את המחאה. איך אפשר להתעלם למשל מפרסום דו"ח העוני שכל שנה מציג נתונים קשים על המצוקה והפערים החברתיים. הצעירים (לא רק הם) לא השמיעו את קולם. הפעם הראשונה שסטודנטים בישראל ירדו לרחובות, עשו זאת כמחאה על העלאת שכר-הלימוד. הסטודנטים בארץ, מעולם לא הפגינו למען "צדק חברתי". כמובן שאני מדבר על דור אחר, דור ההורים. כן, יש מקום לחשבון נפש, כבר אז, הכתובת הייתה על הקיר. אך, זה לא הזמן לווכחנות סטרילית, לא עכשיו, ואולי בכלל לא, כי, במקום שצעירים דורשים "סדר חדש בחברה" כל אחד נדרש "לפתוח דף חדש", לשמור על אחדות ולהיערך לקראת האתגרים והמאבקים הבאים. הצעירים של היום מצליחים להחזיר בנו האמון בעצמנו, להחדיר בנו את התודעה שכולנו בסירה אחת.
לא הייתי סולח לעצמי אם הייתי נעדר ממפגן הכוח המרשים של אתמול. מדובר בחוויה חד-פעמית – הסטוריה מתממשת בתל-אביב, העיר העברית הראשונה. הלב מתרחב בראותי ההתלהבות של צעירים שמחליטים כאן ועכשיו, לדאוג לעתידם – מאבק צודק בהחלט. המשטר הקפיטליסטי "החזיר" שאב הכל, בלע כל חלקה טובה ודורס כל אשר בדרכו, היום, מעמד הביניים. הפוליטיקאים האינטרסנטים שיתפו פעולה בלהט והמנהיגים מכל הכיוונים, התעלמו לחלוטין מההידרדרות החברתית ומהרחבת הפערים.
ההתרגשות גדולה והתקווה אמיתית כי הצעירים, היום, מדברים בשפה שונה לחלוטין משפת הפוליטיקאים. למשל, הם מסרבים להגיש רשימת דרישות כי הם נמנעים מלהיכנס למגרש המשחקים של ה"אתמול". הם מתנגדים לשתף פעולה באמצעות שיטות שאבד עליהם הכלח. הם רוצים סדר-יום חדש, באמת. הממשלה עוד לא הפנימה שכאן מדובר בהתנהגות חדשה ושונה. החבר'ה יודעים מה הם רוצים ומודעים לגודל השעה ולאחריות תפקידם. הם מעוררים גלי מחאה בכל הארץ וגוררים אחריהם רוב העם שזקוק וחפץ בערבות הדדית ובסולידריות.
הייתי שם, בהפגנה הגדולה, הייתי חלק מאירוע היסטורי, הרגשתי רוח החדשה בחברה הישראלית – רוח אופטימית מהולה במעט עצב על הזמן שאבד. בקהל הרב והעצום, בין מאות האלפים, אדם אחד היה חסר, אשה אחת, יחידה ומיוחדת – ויקי שירן ז"ל - לוחמת חברתית, מנהיגה ומובילה מאבקים רבים. בכל מהלך ההפגנה, נזכרתי בה – בהפגנות, במאבקים, בתוכניות, בחלומות, בהצלחות ובכשלונות. מילמלתי לעצמי: "לא צודק, לא סביר ולא הגיוני שהיא לא איתנו בערב נפלא הזה". היא חסרה בנוף האנושי המדהים, ולמרות שהלכה לעולמה לפני שבע שנים, פתאום הרגשתי שהיא כאן, לצידי, ויקי שירן בהפגנה, יפה כמו תמיד וגאה במעמד. בלהט האירועים והאווירה, החלטתי לשתף אותה בהפגנה, בחוויה. התחלתי להזיע מההתרגשות שאחזה בי, הרגשתי אותה קרובה אלי, עומדת ונדחפת כמו כולם. מצאתי את עצמי "מדבר" אליה ומדווח לה את שרואות עיניי.
"מאות אלפים ברחובות זועקים "העם דורש צדק חברתי". כדי שתזכי לראות את המתרחש, הייתי גורר את עצמי בכוח. שכחתי לספר לך שלאחרונה עברתי חוויות לא נעימות, הבריאות, ולכן הכושר היום לא מה שהיה, קשה לי מאוד הייתה ההליכה ברגל (העיר כולה הייתה חסומה לאמצעי תחבורה), ואתמול, בנוסף לחום וללחות שהעיקו עלי, ההליכה קשתה כפליים כי "סחבתי" אותך על כתפיי. רציתי, בכל מאודי, שתהיי נוכחת באירוע המלבב הזה, רציתי שתשמעי מאות אלפים צועקים "העם דורש צדק חברתי".
ויקי יקרה, את חסרה, התגעגעתי. יש לי עוד שני דברים לספר לך: היו באמת מאות אלפים שיצאו להפגנה, אזרחים מכל העדות, העמדות והמעמדות, עשירים ועניים, מבוגרים וצעירים, הרבה צעירים, ובלב כל המהומה – הרעש והשלטים, השירים והססמאות, הפרצופים והדחיפות, פתאום מישהי קפצה עלי ונשקה לי. את לא תאמיני, בלי לקבוע ובלי לתאם, זאת הייתה עלמה, כן, עלמה, הבת שלך, היא לא ידעה שאני באמצע ניהול שיחה איתך, היא לא שמה לב שאני "סוחב" את אימא שלה. זה היה מחזה סוראליסטי, מחזה שאורכו כזמן נשיקה, שניות של מפגש בין מציאות לדימיון. כמובן שהתרגשתי מאוד מהמעמד... מהמקריות. הסתכלתי עליה, נזכרתי בך, הסתובבתי והמשכתי בדרכי - עלמה לא תראה את הדמעה בעיני.
ועוד פרט, מנהיגת המאבק היא בחורה צעירה ויפה, הסמל המסחרי שלה הוא הכובע שעל ראשה, אותו כובע כמו שהיה לך. כאשר היא צעקה מעל הבמה "העם דורש צדק חברתי", אני ראיתי אותך במקומה. אני נזכר וליבי נחמץ".

8 באוגוסט 2011
prosper@netvision.net.il

יום שני, 1 באוגוסט 2011

מפגשים מזוית כהה - לאן הלכת משה?

מפגשים מזווית כהה- המפגש השני
ביוזמת הקשת הדמוקרטית המזרחית ואסנת טרבלסי, בשיתוף קואליציית נשים לשלום ואתר העוקץ.
הגירה או עקירה – על עזיבת היהודים את מרוקו
יום שלישי ה-2/8 בשעה 19:00 בערב בסינמטק תל אביב.
עלות כרטיס: 33 ש"ח
הקרנת הסרט:
לאן הלכת משה?
בימוי: חסן בנג'לון
הפצה בישראל: ג'מילה אלחייאת
בתחילת שנות השישים, עת מרוקו זכתה בעצמאות מצרפת, היגרו עשרות אלפים מיהודי מרוקו ועלו לישראל, חוששים מאי הוודאות ובתקווה לחיים חדשים וטובים יותר. כשמוסטפה, מנהל הבאר היחיד בעיר בייג'ד, מגלה שהיהודים עוזבים, הוא נכנס לפאניקה.
לפי החוק המרוקאי, כשלא יישארו בעיר לא-מוסלמים הוא ייאלץ לסגור את הבאר. איך יציל את העסק שלו? ע"י השארת לפחות יהודי אחד בעיר. יותר קל להגיד מלעשות... כשאוזלות כל התחבולות והוא עומד לאבד תקווה, מתגלה פתרון מושלם. הלוואי וכל הבעיות היו נפתרות בקלות כזו.
90 דקות, מרוקאית וצרפתית, תרגום לעברית

לאחר הסרט יתקיים דיון בהשתתפות
שירה אוחיון - אשת חינוך, פעילה חברתית ומנהלת מחלקה חינוכית התזמורת האנדלוסית
ראובן אברג'יל – יליד רבאט, חבר תנועת תראבוט, IGAM, ממייסדי הפנתרים השחורים
שלומי אלקבץ- במאי סרטים, בין סרטיו: עדות, שבעה ולקחת לך אישה
חיים מלכה – פעיל חברתי ומחבר הספר "סלקציה" על הסלקציה והאפליה בעליה ובקליטה של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 - 1956