חברים יקרים

הקשת הדמוקרטית המזרחית הקימה בלוג זה בכוונה להפוך את השיח החברתי לשיח דינמי , חי ובועט. על כן נשמח לתגובות , ביקורות ורעיונות .

קריאה מהנה

יום רביעי, 10 באוגוסט 2011

ויקי שירן ז"ל הייתה בהפגנה/ פרוספר בן הרוש

זה עתה חזרתי, הייתי שם, בהפגנה הגדולה ביותר שהייתה אי-פעם בישראל. העיר תל-אביב ידעה בעבר אירועים חשובים – כ"ט בנובמבר, ה' באייר, המחאה נגד אירועי סברה ושתילה, רצח רבין ועוד הפגנות אחרות. אתמול, זה היה מפגן מרשים של אזרחים שנמאס להם מהמצב הקיים, התקוממות כללית של תושבים שמרגישים שהמדינה עוזבת אותם והם מתעקשים שלא לעזוב אותה, לכן, הם מתאמצים לשפר את איכות החיים בה. צעירים שמגלים את עצמם בחברה ענייה ומתמודדים מול מציאות של מדינה עשירה. החבר'ה החליטו לעשות מעשה, הצעירים יצאו לרחוב, לא רוצים יותר לשבת בסלון ולהשתתף בוויכוחים עקרים ולשמוע הצעות חסרי תוחלת.
ברור שאין זה הזמן לבוא חשבון דווקא עם הצעירים האלה - למה ואיך הם מחליטים להפגין רק כעת. למה הם (הוריהם) לא נקפו אצבע כאשר קבוצות אחרות סבלו וניהלו מאבקים והיו זקוקות לתמיכה כדי להעצים את המחאה. איך אפשר להתעלם למשל מפרסום דו"ח העוני שכל שנה מציג נתונים קשים על המצוקה והפערים החברתיים. הצעירים (לא רק הם) לא השמיעו את קולם. הפעם הראשונה שסטודנטים בישראל ירדו לרחובות, עשו זאת כמחאה על העלאת שכר-הלימוד. הסטודנטים בארץ, מעולם לא הפגינו למען "צדק חברתי". כמובן שאני מדבר על דור אחר, דור ההורים. כן, יש מקום לחשבון נפש, כבר אז, הכתובת הייתה על הקיר. אך, זה לא הזמן לווכחנות סטרילית, לא עכשיו, ואולי בכלל לא, כי, במקום שצעירים דורשים "סדר חדש בחברה" כל אחד נדרש "לפתוח דף חדש", לשמור על אחדות ולהיערך לקראת האתגרים והמאבקים הבאים. הצעירים של היום מצליחים להחזיר בנו האמון בעצמנו, להחדיר בנו את התודעה שכולנו בסירה אחת.
לא הייתי סולח לעצמי אם הייתי נעדר ממפגן הכוח המרשים של אתמול. מדובר בחוויה חד-פעמית – הסטוריה מתממשת בתל-אביב, העיר העברית הראשונה. הלב מתרחב בראותי ההתלהבות של צעירים שמחליטים כאן ועכשיו, לדאוג לעתידם – מאבק צודק בהחלט. המשטר הקפיטליסטי "החזיר" שאב הכל, בלע כל חלקה טובה ודורס כל אשר בדרכו, היום, מעמד הביניים. הפוליטיקאים האינטרסנטים שיתפו פעולה בלהט והמנהיגים מכל הכיוונים, התעלמו לחלוטין מההידרדרות החברתית ומהרחבת הפערים.
ההתרגשות גדולה והתקווה אמיתית כי הצעירים, היום, מדברים בשפה שונה לחלוטין משפת הפוליטיקאים. למשל, הם מסרבים להגיש רשימת דרישות כי הם נמנעים מלהיכנס למגרש המשחקים של ה"אתמול". הם מתנגדים לשתף פעולה באמצעות שיטות שאבד עליהם הכלח. הם רוצים סדר-יום חדש, באמת. הממשלה עוד לא הפנימה שכאן מדובר בהתנהגות חדשה ושונה. החבר'ה יודעים מה הם רוצים ומודעים לגודל השעה ולאחריות תפקידם. הם מעוררים גלי מחאה בכל הארץ וגוררים אחריהם רוב העם שזקוק וחפץ בערבות הדדית ובסולידריות.
הייתי שם, בהפגנה הגדולה, הייתי חלק מאירוע היסטורי, הרגשתי רוח החדשה בחברה הישראלית – רוח אופטימית מהולה במעט עצב על הזמן שאבד. בקהל הרב והעצום, בין מאות האלפים, אדם אחד היה חסר, אשה אחת, יחידה ומיוחדת – ויקי שירן ז"ל - לוחמת חברתית, מנהיגה ומובילה מאבקים רבים. בכל מהלך ההפגנה, נזכרתי בה – בהפגנות, במאבקים, בתוכניות, בחלומות, בהצלחות ובכשלונות. מילמלתי לעצמי: "לא צודק, לא סביר ולא הגיוני שהיא לא איתנו בערב נפלא הזה". היא חסרה בנוף האנושי המדהים, ולמרות שהלכה לעולמה לפני שבע שנים, פתאום הרגשתי שהיא כאן, לצידי, ויקי שירן בהפגנה, יפה כמו תמיד וגאה במעמד. בלהט האירועים והאווירה, החלטתי לשתף אותה בהפגנה, בחוויה. התחלתי להזיע מההתרגשות שאחזה בי, הרגשתי אותה קרובה אלי, עומדת ונדחפת כמו כולם. מצאתי את עצמי "מדבר" אליה ומדווח לה את שרואות עיניי.
"מאות אלפים ברחובות זועקים "העם דורש צדק חברתי". כדי שתזכי לראות את המתרחש, הייתי גורר את עצמי בכוח. שכחתי לספר לך שלאחרונה עברתי חוויות לא נעימות, הבריאות, ולכן הכושר היום לא מה שהיה, קשה לי מאוד הייתה ההליכה ברגל (העיר כולה הייתה חסומה לאמצעי תחבורה), ואתמול, בנוסף לחום וללחות שהעיקו עלי, ההליכה קשתה כפליים כי "סחבתי" אותך על כתפיי. רציתי, בכל מאודי, שתהיי נוכחת באירוע המלבב הזה, רציתי שתשמעי מאות אלפים צועקים "העם דורש צדק חברתי".
ויקי יקרה, את חסרה, התגעגעתי. יש לי עוד שני דברים לספר לך: היו באמת מאות אלפים שיצאו להפגנה, אזרחים מכל העדות, העמדות והמעמדות, עשירים ועניים, מבוגרים וצעירים, הרבה צעירים, ובלב כל המהומה – הרעש והשלטים, השירים והססמאות, הפרצופים והדחיפות, פתאום מישהי קפצה עלי ונשקה לי. את לא תאמיני, בלי לקבוע ובלי לתאם, זאת הייתה עלמה, כן, עלמה, הבת שלך, היא לא ידעה שאני באמצע ניהול שיחה איתך, היא לא שמה לב שאני "סוחב" את אימא שלה. זה היה מחזה סוראליסטי, מחזה שאורכו כזמן נשיקה, שניות של מפגש בין מציאות לדימיון. כמובן שהתרגשתי מאוד מהמעמד... מהמקריות. הסתכלתי עליה, נזכרתי בך, הסתובבתי והמשכתי בדרכי - עלמה לא תראה את הדמעה בעיני.
ועוד פרט, מנהיגת המאבק היא בחורה צעירה ויפה, הסמל המסחרי שלה הוא הכובע שעל ראשה, אותו כובע כמו שהיה לך. כאשר היא צעקה מעל הבמה "העם דורש צדק חברתי", אני ראיתי אותך במקומה. אני נזכר וליבי נחמץ".

8 באוגוסט 2011
prosper@netvision.net.il

תגובה 1:

אנונימי אמר/ה...

מרגש. תודה