פרשת מרגלית צנעני מאפשרת לרבים לעלות על רכבת הגזענות, שנאת המזרחים והנשים, ולשחרר את חרצובות לשונם בשם "החברה הישראלית המתוקנת". תגובה למאמרו של איל מגד
רשימתו של איל מגד "מגה מודל לחיקוי", שפורסמה ב"מעריב" ובאתר nrg ב-18.08 בתגובה לפרשת מרגלית צנעני, שוברת שיא בגזענות האנטי-מזרחית. לצערנו, החוק הליברלי היבש אינו מאפשר לתבוע את מגד בשל גזענותו נגד קולקטיב שלם, אך בכך אין כדי למחוק את משמעותה החברתית הקשה של גזענותו. במפתיע או שלא במפתיע, רק לצנעני עומדת הזכות לתובעו על גזענותו על לשון הרע שבה, וסביר כי היא אינה פנויה לכך. בשל כך, בחרנו בקשת הדמוקרטית המזרחית ובמרכז המשפטי "תמורה", לענות לגזענות זו בשם המזרחים/ות ולדרוש את הוקעתה מן השורש.
הרגעים הקשים שעוברת מרגלית צנעני מאפשרים לרבים לעלות על רכבת הגזענות, שנאת המזרחים והנשים, ולשחרר את חרצובות לשונם בשם החברה המתוקנת. משום כך, אילו היה מגד מצוי בשולי החברה יכול שראוי היה להתעלם מדבריו כעוד טרמפיסט ברכבת ההבלים והרוע. אך בהיותו בן למשפחת מגד, הוא אחד הדוברים של האליטה. מגד, כידוע, הוא סופר ומשורר ישראלי, בנם של הסופר אהרון מגד והסופרת אידה צורית. הוא אף נשוי בשנית לסופרת ועורכת צרויה שלו וזוכה פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים בשנת 2004. משפחת מגד תפסה לעצמה מזמן מקום בקביעת ערכים, סימון נטיות וזהות בחברה הישראלית.
"פרשת מרגול אינה החברה הישראלית 'לטוב ולרע', אלא רק לרע," כותב מגד ומיד מסביר: "מה שמכונה 'ישראל היפה', בטל בשישים בהשוואה לים-תיכוניות המככבת בדרמה המרגולית".
אנו מבקשים להצביע על ההכפשה בדבריו של מגד ולא על האלמנט המשפטי של הסתה שעשוי להיות בהם. מגד בעצמו קובע שהוא כותב "בלי קשר לנושאים הפליליים שיידונו בערכאות המשפטיות", ובכך מבקש למעשה לדבר על המזרחיות של צנעני ולא על מה שנידון בבית משפט.
במובן הבסיסי ביותר, מגיש מגד כתב אישום נפרד, לא משפטי, חמור בהרבה, כנגד הציבור המזרחי והערבי "הים-תיכוני" כולו: "נוצרה כאן הזדמנות לציבור להפוך את מסך הטלוויזיה לראי; לראות את אורחם ורבעם של גיבורי הפרשה, את אלוהי הכסף ואת ערפילי האלכוהול האופפים את הנפשות הפועלות, את העבריינות הקורצת כל הזמן בין השיטין – ופשוט להתפלץ. יותר מכל דבר אחר שנראה על המסך בזמן האחרון, יותר מההתקוממות החברתית והאוהלים, תסלחו לי, זו החברה שלנו ללא האיפור, ואלה הם ערכיה".
עוד תוהה מגד, אם העם "לא רק שלא יסיר את חוצנו מהתופעות הדוחות האלה, אלא אף יהפוך את גיבוריה הים-תיכוניים רודפי הבצע של הדרמה הטלוויזיונית… למודל שאותו ישאפו לחקות."
מגד מעמיד לדין ואף כבר שופט ומרשיע את המזרחיות של צנעני כבסיס לדרדור ערכי של החברה הישראלית. בדבריו ניכרת האשמת המזרחים בגניבת "החברה הישראלית" מידי האשכנזים. אותם ברברים, בלשונו של יעקב שבתאי, אחד מסופרינו המרכזיים, שצבאו על תל אביב לכלותה עומדים כעת למבחן.
המוביליות החברתית של צנעני ושל הזמר הים-תיכוני-ישראלי, אותה הצלחה מאסיבית של קולקטיב שטיפס מלמטה בעמל רב בכדי לעקוף את המונוליתיות של החברה הישראלית, מופיעה אצל מגד כ"אלוהי הכסף, עטופים בערפילי אלכוהול". מעניין, שדווקא האליטה האשכנזית ששולטת עד היום ברוב המכריע של אמצעי הייצור של החברה הישראלית – בכלכלה, בתרבות ובתקשורת – נתפסת אצל מגד כשקופה. אליטה זו אינה מואשמת בתשוקה לאלכוהול ואינה "עושה כסף", היא פשוט זכתה בבכורה מבלי לדחוק הצידה ערכים נעלים או קבוצות אתניות ולאומיות שחולקות איתה את המרחב. הכול, חס וחלילה ללא שימוש בכוח.
חוסר יכולתנו לתבוע כרגע משפטית מוכיח שהחוק בישראל מחייב שינוי מן היסוד. הקשת הדמוקרטית המזרחית ומרכז תמורה – המרכז המשפטי למניעת אפליה מתחילים בימים אלו מהלך שבסופו תופעת גזענות כזו תוכל להיות מטופלת גם בכלים משפטיים, ולא תוצא אל מחוץ לגדר החוק, כאילו הייתה מותרת.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה